קסטרו לבוריירו (Castro Laboreiro Dog) : הזאב המאולף של פורטוגל

יש כלבים שנראים כמו זאבים. ויש כלבים שההיסטוריה עיצבה אותם להיות זאבים לכל דבר, חוץ מדבר אחד: הנאמנות לבני אדם.

קסטרו לבוריירו. השם נשמע כמו שם של יין פורטוגזי יקר. אבל זה לא יין. זה אחד מגזעי השמירה העתיקים והנדירים באירופה. מוצאו מכפר נידח בצפון פורטוגל, בשם קסטרו לבוריירו, שנמצא בלב הפארק הלאומי פנדה-ז'רש (Peneda-Gerês) : אחד האזורים הפראיים ביותר בדרום אירופה.

הכלב הזה נראה כמו זאב. הצבעים שלו נקראים "צבע הרים" (cor do monte), "צבע זאב בהיר" ו"צבע זאב כהה". הוא לא לבן כמו כלבי שמירה אחרים. הוא אפור, מנומר, עם ברנז'ה ו"צבע מהגוני" שנותנים לו מראה של טורף קדום.

וזה לא מקרי. התפקיד שלו היה להתעמת עם זאבים אמיתיים.

המיתוס שמפרקים : "עוד כלב שמירה פורטוגזי, כמו הטרנסמונטנו"

שמעתי את זה לא פעם: "אז קסטרו לבוריירו, זה כמו קאו דה גאדו טרנסמונטנו, רק קטן יותר." טעות. ההבדל בין שני הגזעים האלה מלמד אותנו שיעור חשוב באיך תפקיד והיסטוריה מעצבים כלב.

קאו דה גאדו טרנסמונטנו הוא מולוסר ענק ולבן, ששוקל עד 75 קילו, נועד להרתיע זאבים בנוכחות פיזית מאיי�מת.

קסטרו לבוריירו שונה לגמרי. הוא קטן יותר (עד 60 ס"מ, עד 40 קילו), בעל צבעי זאב, זריז ואתלטי. הוא לא נועד להרתיע : הוא נועד להילחם. הוא תואר כ"אכזרי מול זאבים" (ferocious against wolves). הוא לא עמד מולם בגודלו : הוא רדף אחריהם, תקף אותם, גירש אותם.

ולא רק זאבים. לפי מקורות היסטוריים, הקסטרו לבוריירו ידע גם לשחות ולצלול כדי לדוג דגים. כלב שמירה שיודע לדוג. זה לא משהו שתמצאו אצל שום מולוסר.

הצבעים שלו מדהימים בעיני. הפרווה שלו היא יצירת אמנות של הטבע: אפור מעורב בשחור, עם שערות חומות שכונו "זרע אורן" ושערות אדומות-כהות שכונו "מהגוני", שיוצרות דוגמת ברנז'ה (brindle) עדינה. כל כלב נראה שונה, אבל כולם נושאים את אותו דנ"א עתיק.

סיפור מהשטח : הכמעט-כיליון

הקסטרו לבוריירו כמעט ונעלם מהעולם. ממש ככה.

עם הכחדת הזאבים בצפון פורטוגל באמצע המאה ה-20, התפקיד של הכלב הזה נעלם. חקלאים עברו לשיטות מודרניות, והכלבים ננטשו. רבים מהם הפכו לפראיים והחלו לתקוף בקר : בדיוק ההפך ממה שהם נועדו לעשות.

בשיא המשבר, נותרו פחות מ-500 פרטים מכל הגזע. חמישים מִספרים. חצי אלף. זהו אחד מגזעי הכלבים הנדירים ביותר בעולם שקיימים עדיין.

המחקר הגנטי שבוצע על הגזע חשף עובדה מדהימה: כמעט כל כלבי הקסטרו לבוריירו בעולם צאצאים מאותה נקבה אחת. מבחן דנ"א מיטוכונדריאלי שנעשה על ארבעה גזעים פורטוגזיים עתיקים הראה שלקסטרו לבוריירו יש את המגוון הגנטי הנמוך ביותר : כמעט כולם מאותו שושלת אם יחידה.

זה נשמע כמו סרט מתח גנטי. וזה בדיוק מה שקרה.

כיום יש חצי תריסר מגדלים בפורטוגל, ועוד כמה בבריטניה, גרמניה וארצות הברית. זהו גזע ששרד בזכות מסירותם של בודדים.

שורשים : מהאימפריה הרומית להרי הצפון

הקסטרו לבוריירו הוא גזע עתיק שהגיע לחצי האי האיברי עם הלגיונות הרומיים. המולוסרים הרומיים, שהובאו לאירופה מכיבושי יוון ואסיה הקטנה, השתלבו בנוף הפראי של צפון פורטוגל והפכו לכלבי שמירה עצמאיים.

האזור שבו התפתח הגזע : קסטרו לבוריירו : הוא כפר מבודד ששוכן בתוך הפארק הלאומי פנדה-ז'רש. זהו אחד האזורים עם ריכוז הזאבים הגבוה ביותר בדרום אירופה. הכלבים האלה נאלצו להתמודד עם טורפים אמיתיים בסביבה קשה ומבודדת.

התפקיד שלהם היה ברור: לשמור על עדרי הבקר והצאן מפני זאבים, שועלים וחזירי בר. אבל בניגוד לכלבי שמירה אחרים שעובדים בלהקות, הקסטרו לבוריירו עבד לעתים קרובות לבד או בזוגות, והיה צריך לקבל החלטות עצמאיות במצבי קיצון.

האופי שנוצר כתוצאה מכך הוא שילוב נדיר: מצד אחד, כלב נאמן ועדין עם משפחתו. מצד שני, כלב אכזרי וחסר פשרות מול טורפים. לא תוקפני סתם : אלא תוקפני בדיוק כשצריך, בדיוק איפה שצריך.

אופי : המלאך והשד

הקסטרו לבוריירו מתואר כ"אכזרי מול זאבים". אבל עם המשפחה שלו? הוא עדין, נאמן, רגיש.

זוהי דואליות שקיימת אצל כלבי שמירה טובים, אבל אצל הקסטרו לבוריירו היא קיצונית במיוחד. בגלל ההיסטוריה שלו כלוחם זאבים, האינסטינקט ההגנתי שלו מפותח בצורה יוצאת דופן. הוא לא נובח על זר סתם : הוא בוחן, מעריך, ומגיב. ואם הוא מגיב, זה בדרך כלל מהיר והחלטי.

הוא חכם מאוד. לא חכם של כלב צייתן שרץ לבצע פקודות, אלא חכם של כלב עצמאי שמקבל החלטות בעצמו. הוא יודע מתי אתם במצוקה לפני שאתם יודעים זאת בעצמכם.

אבל יש לזה מחיר. בגלל האינטליגנציה והעצמאות הגבוהה, הוא יכול להיות מאתגר מאוד לאילוף. הוא לא יבצע פקודה סתם כדי לרצות אתכם. הוא צריך להבין למה. הוא צריך להשתכנע שהפקודה הגיונית. אם הוא לא מסכים : הוא פשוט יתעלם.

הנהיגות : שותפות, לא כפיפות

הקסטרו לבוריירו הוא לא כלב למתחילים. הוא לא כלב למי שאימלל פעם קוקר ספניאל ורוצה "משהו יותר מאתגר."

הוא זקוק לבעלים שמבין שכלב שמירה עצמאי הוא שותף, לא עובד. הוא צריך גבולות ברורים, עקביות, והרבה כבוד הדדי. אם תרימו עליו את הקול : הוא יזכור. אם תפגעו בו פיזית : הוא אף פעם לא ישכח. יש לו זיכרון ארוך במיוחד.

השיטה שעובדת הכי טוב: חיזוק חיובי בשילוב עם גבולות ברורים. להסביר לו למה. לתת לו משימות. לעבוד איתו, לא נגדו. כשאתם מצליחים לבנות אמון עם קסטרו לבוריירו : קיבלתם שותף שחי בשבילכם.

סוציאליזציה מוקדמת היא קריטית יותר מאשר כמעט לכל גזע אחר. גור שגדל בלי מפגש עם זרים, כלבים אחרים וסיטואציות חדשות עלול לפתח חשדנות קיצונית. הוא צריך לראות את העולם מגיל צעיר, להבין שרוב הזרים לא מסוכנים, ושלא כל רעש חשוד מצריך התייחסות. כלב שגדל נכון יהיה רגוע ובטוח גם מול מצבים חדשים.

נקבות נוטות להיות יותר צייתניות ומתאימות יותר כבנות לוויה. זכרים דורשים יד מנוסה.

איך לחיות עם קסטרו לבוריירו

זה לא כלב דירה. הוא צריך מרחב, חצר גדולה, אידיאלית שטח פתוח. הוא צריך לרוץ, לסייר, לשמור. אם תכניסו אותו לדירה, הוא יפתח בעיות התנהגות: נביחות, הרס, תוקפנות מתסכלת.

הגודל שלו (עד 60 ס"מ, 40 קילו) הופך אותו לקטן יותר מטרנסמונטנו, אבל עדיין גדול מספיק כדי להיות משמעותי. הוא מתאים יותר למשפחות עם חצר גדולה באזורים כפריים או בפריפריה.

הוא מסתדר עם ילדים : כלבי שמירה בדרך כלל עדינים עם "הגורים של העדר". אבל כמו תמיד, צריך לפקח על אינטראקציות בין ילדים לכלבים, במיוחד כשמדובר בכלב גדול ועצמאי.

הקסטרו לבוריירו לא עבר כמעט שום סלקציה תערוכתית. הוא נשאר קרוב יותר לכלב העבודה המקורי מאשר כמעט כל גזע אחר בגודלו. נדירותו הרבה הפכה אותו למושא עניין בקרב מגדלים שמחפשים גזעים עתיקים ואותנטיים, אבל היא גם יוצרת סיכון גנטי: עם פחות מ-500 פרטים בעולם, הגיוון הגנטי מצומצם מאוד.

הטיפוח פשוט: פרווה קצרה עד בינונית, נשירה עונתית, הברשה פעם בשבוע. הבריאות? אין בעיות מתועדות ספציפיות לגזע. זהו כלב עבודה בריא יחסית, פשוט כי לא התערבו בו מספיק כדי ליצור בעיות. חשוב בכל זאת לוודא שההורים נבדקו לדיספלסיה ולבעיות עיניים, במיוחד לאור הגודל של הגזע.

העובדה שהוא מוכר על ידי ה-FCI (קבוצה 2, סעיף 2.2, מספר 150) ועל ידי ה-UKC האמריקאי בקבוצת כלבי השמירה, מעניקה לו הכרה בינלאומית למרות נדירותו. התקן הראשון נכתב ב-1935 על ידי ד"ר מנואל מרקס, וטרינר פורטוגזי, והגזע הוצג לראשונה בתערוכה ב-1914.

סיכום

הקסטרו לבוריירו הוא לא כלב לכל אחד. הוא תזכורת חיה לעידן שבו כלבים וזאבים נלחמו זה בזו על ההישרדות בהרי אירופה. גזע עתיק, כמעט שנכחד, ששרד בזכות אנשים שהבינו את ערכו הייחודי. מי שמכיר אותו לעומק מגלה כלב עם נשמה של זאב ולב של רועה.

לא תפגשו אותו בגינת הכלבים בעיר. לא תמצאו אותו בכלביות. אבל אם תהיו מהבודדים שמכירים אותו לעומק : תגלו אחד הכלבים המרתקים בעולם. גזע שכמעט אבד לעולם, ועדיין נושא בגנים שלו את הזיכרון של זאבי הרי פנדה-ז'רש, של רועים פורטוגזים, ושל תקופה שבה כלב היה ההבדל בין עדר חי לעדר טרף.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים