ברוהולמר (Broholmer) : הדני השקט שלא מכירים

תראו תמונה של ברוהולמר ליד דני גדול. תתקשו להבדיל. אבל תגורו איתם שבוע : ותבינו שההבדל הוא כמו בין גרמניה לדנמרק.

הברוהולמר הוא אחד הסודות השמורים של עולם הכלבים. מולוס ענק מדנמרק, שנראה כמו דני גדול במבט ראשון, אבל האופי שלו שונה לגמרי. הדני הגדול הפך לסמל סטטוס עולמי : גבוה, מרשים, נישא על במות תערוכות. הברוהולמר נשאר בבית. שומר על החווה, על המשפחה, על השקט.

ההשוואה בין שני הגזעים האלה היא הדרך הכי טובה להבין איך היסטוריה ותפקיד מעצבים כלב. שני גזעים מולוסיים גדולים, עם שורשים משותפים באירופה של ימי הביניים. אבל בעוד הדני הגדול הלך לכיוון של תערוכה, גובה ויוקרה, הברוהולמר נשאר נאמן לשורשיו : כלב שמירה עובד, רגוע, מאוזן, ובריא יותר.

המיתוס שמפרקים : "ברוהולמר זה דני גדול במסווה"

תשמעו את זה כל הזמן: "אה, זה כמו דני גדול, רק מדנמרק." לא. לא ולא.

הברוהולמר והדני הגדול התפצלו זה מזה לפני יותר ממאה שנה, ולקחו כיוונים שונים לגמרי:

הדני הגדול : הלך לכיוון של תערוכה. גובה מוגזם, מבנה עדין יותר, טמפרמנט רך. הפך לכלב לוויה יוקרתי, אהוב על סלבריטאים ומשפחות בעולם. אבל במחיר כבד: תוחלת חיים של 6–8 שנים בממוצע, בעיות לב, דיספלסיה, נפיחות קיבה.

הברוהולמר : נשאר בחווה. לא חיפשו אצלו גובה שובר שיאים, חיפשו יציבות, אומץ, שפיות. גובה 75 ס"מ : מכובד אבל לא מוגזם. תוחלת חיים של 10 שנים ויותר. מבנה קומפקטי וחזק, לא דק וגבוה. טמפרמנט רגוע, כמעט פלגמטי.

הוא לא "דני גדול נמוך." הוא גזע נפרד לגמרי במחשבה, בתפקיד, ובדרישות הטיפול.

גם בשמות שלהם רואים את ההבדל. הדני הגדול נקרא באנגלית "Great Dane" : גדול, מרשים, שם של ענק. אבל מקור השם שלו דווקא מבלבל: הצרפתים קראו לו "Grand Danois" (דני גדול), מתוך אמונה שהוא בא מדנמרק. בפועל, הגזע התפתח בגרמניה, ושמו הרשמי בגרמנית הוא דני ענק.

הברוהולמר? שמו בא מטירת ברוהולם (Broholm) שבאי פין (Fyn), דנמרק. בלי פאנץ'. בלי יומרות. פשוט איפה שהוא גודל.

סיפור מהשטח : המלך והאיכר

במאה ה-19, מלך דנמרק פרדריק השביעי היה ידוע באהבתו הגדולה לכלבים. הכלב האהוב עליו היה ברוהולמר. המלך, דמות צבעונית וחריגה בבית המלוכה הדני, העדיף את חברת הכלבים והאיכרים על פני חצר המלוכה. הפופולריות שלו בקרב העם הפכה גם את הברוהולמר לכלב פופולרי : לא רק בקרב אצילים, אלא גם בחוות ובאחוזות ברחבי דנמרק.

אבל הנה הפער שמלמד אותנו הכל: בזמן שהדני הגדול התקבל בזרועות פתוחות בחצרות המלוכה של אירופה כולה, הברוהולמר נשאר נאמן לדנמרק. הוא לא הפך לסטטוס סימבול בינלאומי. הוא נשאר כלב עבודה. ולכן, כשהתפקיד שלו נעלם : כמעט נעלם גם הוא.

שורשים : ממרחבי הציד של ימי הביניים ועד סף הכחדה

הברוהולמר הוא גזע עתיק. מולוסים גדולים היו נפוצים ברחבי אירופה של ימי הביניים, הרבה לפני שהגזעים המודרניים התפצלו. הכלבים האלה היו שונים לגמרי מהמסטיפים המסיביים של היום : הם היו אתלטיים, זריזים, מהירים, עם כוח עצום ואומץ לב.

התפקיד שלהם? ציד חזירי בר. עד שהרובים המודרניים פותחו, צייד היה צריך להתקרב לחזיר בר במרחק מסוכן כדי להרוג אותו. לשם כך נכנסו הכלבים לתמונה: הם רדפו אחרי חזיר הבר, תקפו אותו, והחזיקו אותו במקום עד שהצייד הגיע. חזיר בר הוא יריב קטלני : חד-שיניים, מהיר, חסר רחמים. הכלבים האלה, שנקראו "תופסי חזירים", היו חייבים להיות קשוחים פיזית ונפשית ברמה הכי גבוהה שיש.

מעבר לציד, המולוסים האלה שימשו כשומרים ושומרי ראש באחוזות של אצילים. הם היו סמל סטטוס חי. כל אציל רצה מולוס גדול ומרשים שישמור על הרכוש שלו ויראה לעולם כמה הוא עשיר.

במשך מאות שנים, כלבי דוגה התקיימו בגבולות גנטיים גמישים ברחבי אירופה : באנגליה (מסטיף אנגלי), בגרמניה (דני גדול), בצרפת (דוג דה בורדו), באיטליה (מסטיף נפוליטני), ובדנמרק (ברוהולמר). הקו הדני נקרא אז "Danish Dogge" : דוגה דני. הקומיט דה ביילנדט, בספרו הענק משנת 1895 על כלבי העולם, הציג אותם זה לצד זה: דני ענק מצד אחד, "Dansk Hund" (שנקרא גם "Danish Dogge" ו"ברוהולמר") מצד שני. התיאורים כמעט זהים.

ב-1886 נכתב התקן הראשון של הברוהולמר. אבל בדיוק בתקופה הזו, הגזע החל לדעוך בזירה הבינלאומית. למה? הרובים המודרניים הפכו את ציד חזירי הבר עם כלבים למיושן. בתור כלב לוויה ייצוגי, הדני הגדול : גבוה יותר, מרשים יותר : עקף את הברוהולמר בפופולריות.

הברוהולמר כמעט ונעלם כליל במלחמת העולם השנייה. כמו גזעים גדולים רבים, האוכלוסייה בצפון אירופה הצטמצמה עד סף הכחדה. אחרי המלחמה, נותרו רק כלבים בודדים מהגזע.

ב-1975, קבוצת חובבים דנים הקימה את "Broholmerselskabet" : אגודת הברוהולמר : במטרה להציל את הגזע מהכחדה. הם אספו את הכלבים הבודדים שנותרו, בנו תוכנית רבייה מחושבת, ובעקביות ובמסירות הצילו את הגזע. ב-1982, ה-FCI הכיר בברוהולמר באופן רשמי.

היום, בגרמניה נולדים 10–20 גורים בשנה. גם בישראל יש בודדים. זה לא גזע שתפגשו בכל פינה.

אופי : הענק העדין שלא מחפש צרות

הברוהולמר הוא אחד הגזעים הגדולים המאוזנים ביותר שיש. התקן דורש "רוגע, טוב לב, ידידותיות, אך ערנות." והוא באמת כזה.

יש משהו כמעט בודהיסטי בברוהולמר. שום דבר לא מוציא אותו מאיזון. הוא רגוע בצורה יוצאת דופן, סלחן, סבלני. הילדים יכולים לטפס עליו, למשוך לו באוזניים, לשבת עליו : והוא סובל הכל בחיוך כלבי גדול. הוא סולח, לא נוטר.

אבל אל תטעו: הוא ערני. כשזר מגיע, הברוהולמר לא נובח בהיסטריה כמו טרייר ולא תוקף כמו מלינואה. הוא מתבונן. בוחן. מחכה. ואם הוא מזהה איום אמיתי על המשפחה שלו : הוא לא תוקף. הוא עומד. מציב את הגוף הגדול שלו בין הסכנה לאנשים שלו. חוסם, לא נושך. זוהי שיטת השמירה האידיאלית: הרתעה בלי תוקפנות.

חשוב להבין: הברוהולמר הוא לא כלב תקיפה. הוא כלב בלימה. הוא לא נבנה לתקוף פולשים, הוא נבנה להרתיע אותם. ההבדל הזה קריטי למי שחושב לקנות ברוהולמר. אם אתם מחפשים כלב שיתקוף בשבילכם : אתם מחפשים כלב אחר. אם אתם מחפשים כלב שיגרום לפורץ לחשוב פעמיים, בלי סיכון שהוא ינשך את הדוור : ברוהולמר יכול להיות מושלם בשבילכם.

הביטחון העצמי שלו הוא המפתח לכל. הברוהולמר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. הוא יודע מי הוא. הוא יודע שהוא גדול. הוא יודע שהוא חזק. הוא לא מפחד, אבל גם לא מחפש מלחמות.

הנהיגות : קלה להפליא, עם טוויסט דני

הברוהולמר קל לאילוף. הוא רוצה לרצות, הוא רוצה לשתף פעולה, הוא רוצה להיות קרוב לבני אדם. אין בו את העקשנות של טרייר או את העצמאות של שפיץ.

אבל יש בעיה אחת: הוא גדול. ממש גדול. כשהוא גור, הגודל שלו חמוד. כשהוא בוגר בן שנתיים, הגודל שלו הוא גורם מגביל.

תחשבו על זה: רצועה של ברוהולמר בוגר היא סמלית בלבד. לשקול 70 קילו של שריר זה אומר שאם הוא רוצה ללכת ימינה, אתם הולכים ימינה. לא בגלל שהוא רע או דומיננטי : פשוט כי פיזיקה. לכן, האילוף חייב להתחיל מיום 1, בעקביות, בעדינות אבל בנחישות. אם תוותרו פעם אחת על משהו קטן : תגלו שאי אפשר לכפות על ברוהולמר שום דבר בכוח.

החדשות הטובות: הוא לא רוצה להתנגד לכם. הוא רוצה לשתף פעולה. המוטיבציה הכי גדולה שלו? להיות קרוב אליכם. הוא לא צריך פיתויים מטורפים של אוכל. הוא צריך נוכחות שלכם. קשר. זמן איכות. הברוהולמר שאתם מבלים איתו ומחנכים בעקביות הופך לבן לוויה הכי קל שיש.

בריאות : היתרון של להישאר נישה

אחת הנקודות הכי חזקות של הברוהולמר היא הבריאות. כן, גזע שעמד על סף הכחדה והוקם מחדש מאוכלוסייה מצומצמת : איך הוא יכול להיות בריא?

התשובה: ניהול גנטי אחראי. אגודת הברוהולמר הדנית מנהלת שליטה קפדנית על תוכניות הרבייה. רק כלבים שעברו מבחני אופי ובריאות מאושרים להתרבות. התוצאה: גזע בריא יחסית למולוסים אחרים.

הברוהולמר סובל פחות מבעיות הבריאות שמפילות את הדני הגדול. תוחלת החיים שלו : 10 שנים בממוצע : גבוהה משמעותית. זה כלב גדול, אבל לא מוגזם. לא מגדלים אותו לגובה יוצא דופן שמעמיס על הלב והמפרקים.

ובכל זאת, יש בעיות שצריך להכיר: דיספלסיה של הירך והמרפק (כמו ברוב הגזעים הגדולים), בעיות עיניים, ומחלות לב. בשנים האחרונות התגלתה בעיה נוספת: degenerative myelopathy (DM), מחלה ניוונית של חוט השדרה. חלק מהברוהולמרים שיובאו לארצות הברית נמצאו נשאים של המחלה. לכן, חשוב לבדוק את הרקע הגנטי של ההורים לפני רכישה.

איך לחיות עם ברוהולמר

הברוהולמר הוא כלב שקט. הוא לא נובח סתם, לא הורס רהיטים משעמום, לא דורש ריצות של 20 קילומטר ביום. טיול יומי סביר, מברשת פעם בשבוע, ואוכל איכותי : זה בערך מה שהוא צריך.

הוא לא צריך גינה ענקית. הוא כן צריך שתגורו בקומת קרקע או שיש מעלית. טיפוס במדרגות מזיק למפרקים של גורים מגזעים גדולים. בקיץ, הוא מסתדר עם חום : אבל אל תפעילו אותו בשמש הכבדה.

ואתם חייבים להיות כנים עם עצמכם לגבי הכסף. ברוהולמר אוכל הרבה. הביקורים אצל הוטרינר יקרים יותר (מינון תרופות, צילומים, הרדמה : הכל לפי משקל). ואם הוא חולה ואתם צריכים לסחוב 70 קילו : זה לא טריוויאלי.

הברוהולמר מתאים לאנשים רגועים. לא לרציניים, לא לספורטאים, לא לאנשים שרוצים כלב להופעה. הוא מתאים למי שרוצה שותף שקט, גדול, נאמן, שיהיה נוכח בלי להפריע. "קול גי" (cool guy), כמו שאומרים בגרמניה.

סיכום: למה דווקא ברוהולמר

הברוהולמר הוא תזכורת חיה לכך שגודל לא חייב לבוא עם בעיות. בעוד הדני הגדול הפך לקורבן של הפופולריות שלו : גובה מוגזם, תוחלת חיים קצרה, בעיות בריאות כרוניות : הברוהולמר נשאר נאמן לעצמו. הוא לא ניסה להיות מרשים יותר, גבוה יותר, יוקרתי יותר. הוא נשאר מה שהיה תמיד: שומר רגוע, מאוזן, נאמן.

ההיסטוריה שלו, כמעט הכחדה, והתחייה המחודשת : כולם מלמדים אותנו לקח חשוב. הגזע שהצליח לשרוד הוא לא זה שעשה הכי הרבה רעש. הוא זה שנשאר יציב. והיציבות הזאת, בסופו של דבר, היא מה שעושה את הברוהולמר לכלב כל כך מיוחד.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים