פומרניאן : זאב צפוני בתוך גוף של כדור פרווה

פרק ראשון: לא בובה, לא אקססורי

"זה כלב בובות, לא צריך אילוף."

אני שומע את זה כל הזמן. מישהי קונה פומרניאן, קוראת לו פלופי, קונה לו מיטה בצורת סופגניה, ואומרת לי: "אייל, הוא נובח על כולם ונושך, אבל הוא כל כך קטן וחמוד, זה מצחיק."

זה לא מצחיק. זה מסוכן.

הפומרניאן שלך לא מצחיק. הוא מזהיר אותך. הוא מנסה להגיד לך משהו בשפה היחידה שהוא יודע, ואתה צוחק עליו במקום להקשיב.

המיתוס שהפומרניאן הוא אקססורי פרוותי ולא כלב אמיתי גרם ליותר נשיכות, יותר חרדות ויותר כלבים שנמסרו לאימוץ מכל גזע גדול שאני מכיר. הפרווה הרכה והעיניים העגולות מסתירות לב של שפיץ גרמני אמיתי. והשפיץ הגרמני, גם בגרסה הזעירה שלו, הוא כלב שמירה. מגיל אפס.

פרק שני: סיפור מהשטח : תמר ולונה

תמר התקשרה אליי לפני שלוש שנים. היא בכתה. לונה, הפומרניאן שלה בת השנתיים, נשכה את הילדה שלה בפנים. לא נשיכת משחק. דם, פחד, ביקור במיון.

תמר אמרה: "היא כל כך קטנה. איך היא מסוגלת?"

הגעתי הביתה. לונה ישבה על הספה, קטנה מכדור טניס, עם קשת ורודה בשיער. נראה כמו פוחלץ.

ואז ניגשתי לקחת לה את הצעצוע. היא השתנתה תוך שנייה. העיניים התחמקו. הזנב עלה. היא נבחה נביחה עמוקה, גרונית, לא ציוץ קטן. שמעתי את השפיץ האמיתי שבה.

שאלתי את תמר: "מה קרה לפני הנשיכה?"

"היא שכבה על הספה עם צעצוע. בתי ניסתה להוריד אותה."

"הורדת אותה מהספה? או שהשארת אותה?"

"לא הורדתי. היא ישבה שם, ואמרתי לילדה ללכת להביא משהו אחר."

שם הבעיה. לונה שלטה בספה. לונה שלטה במשאב. תמר לא ידעה שלונה היא לא פוחלץ. היא חיה בעלת טריטוריאליות ודומיננטיות של שפיץ, בתוך גוף של 3 קילו.

שלושה חודשים של אילוף. חוקים ברורים: לונה לא עולה על ספות בלי רשות. אוכל רק בקערה שלה. דלתות, היא לא עוברת ראשונה. ועבודה על נביחות האזהרה שלה, כדי שתלמד להזהיר בלי להיכנס לפאניקה.

היום לונה ותמר מסתדרות נפלא. אבל תמר הודתה: "הייתי בטוחה שכלב קטן זה קל. לא ידעתי שאני מגדלת זאב פומרני."

פרק שלישי: מספינינג לחצאית

הפומרניאן של ימינו, במשקל 2 עד 3 קילו, הוא תוצאה של תכנית הרבעה ממוקדת בת 200 שנה. אבותיו היו כלבי שפיץ במשקל 20 עד 30 קילו, ששימשו למזחלות, לעדר בקר ולשמירה בחוות בצפון אירופה ובאזור הארקטי.

האזכור המתועד הראשון הוא משנת 1764, כשאיש אצולה צרפתי נסע עם כלב בשם פומר. אבל הקפיצה האמיתית קרתה בחצר המלוכה הבריטית.

ב-1767, המלכה שרלוט, אשת ג'ורג' השלישי, הביאה שני פומרניאנים לאנגליה, פיבי ומרקורי. הם שקלו 14 עד 23 קילו, והיו גדולים משמעותית מהגרסה של ימינו. ציורים של גיינסבורו מאותה תקופה מראים אותם.

אבל המלכה ויקטוריה, נכדתה של שרלוט, שינתה הכול. היא התאהבה בפומרניאן קטן במיוחד בשם ווינדזור מרקו, ששקל 5.4 קילו. ב-1891 היא הציגה אותו בתערוכה, והקהל השתגע. פתאום כולם רצו פומרניאן קטן.

במהלך חייה של ויקטוריה, גודל הפומרניאן ירד בחמישים אחוז.

ב-1912, שני פומרניאנים שרדו את טביעת הטיטאניק. אחת הנוסעות סירבה לעלות לסירת הצלה בלי הכלב שלה. וגם ב-1988 זכה פומרניאן בתחרות היוקרתית ווסטמינסטר.

השורה התחתונה: הפומרניאן עבר שינוי דרמטי תוך 200 שנה. אבל האינסטינקטים, של כלב עבודה ארקטי וכלב שמירה, נשארו אותו דבר.

וככה זה: המשפחה הזאת, השפיץ הגרמני, כוללת חמישה גדלים תחת אותו תקן. מהגדול ביותר, הקיסהאונד, בגובה 49 סנטימטר, ועד הקטן ביותר, הפומרניאן, בגובה 21. כולם אותו כלב, באריזות שונות. ומה שמעניין: למרות שהפומרניאן הוא הכי קטן, הוא לא הפך להיות הכי שקט. להיפך. הקטנים נוטים לפצות על הגודל בערנות יתר. פומרניאן יכול לנבוח יותר מקיסהאונד גדול ממנו פי שלושה, כי הוא למד שהקול הוא הנשק היחיד שלו.

פרק רביעי: איך התפקיד מעצב את האופי

כדי להבין פומרניאן, צריך להבין שפיץ. והשפיץ הוא אחד מסוגי הכלבים העתיקים ביותר, קבוצה שהתפתחה באזורים הקרים של צפון אירופה ואסיה. זנב מפותל על הגב, אוזניים זקופות, פרווה עבה, ועצמאות.

השפיץ לא נבנה לרצות. הוא נבנה לשרוד. הוא עבד עם בני אדם, אבל לא כעבד: הוא היה שותף. הוא משך מזחלות, רעה עדרים, ושמר על החווה. בתפקיד הזה נבחרו תכונות ספציפיות: ערנות קיצונית, נביחה חזקה, עצמאות מחשבתית, ואומץ לא פרופורציונלי לגודל.

וזה ההסבר להכל. הנביחה הבלתי פוסקת. השמירה על הספה. החשדנות כלפי זרים. העקשנות. כל התכונות שמעצבנות בעלי פומרניאן הן בדיוק התכונות שהפכו את אבותיו לשותפים יקרי ערך בחווה ארקטית.

הפומרניאן מזהיר. זה המקצוע שלו. הוא רואה, הוא מזהה, הוא מדווח. בקול רם. הבעיה מתחילה כשהבעלים לא נותנים לו גבולות, או גרוע מכך, מחזקים את הנביחה בתשומת לב.

פרק חמישי: הזאב שנשאר

הדבר שמבלבל את כולם הוא הפער בין המראה להתנהגות. פומרניאן נראה כמו בובה, עם פרצוף של שועל קטן ופרווה ענקית. אבל מתחת לפרווה הזאת פועם הלב של שפיץ אמיתי.

הטריטוריאליות שלו קיצונית. הוא שומר על הבית, על הספה, על הקערה, על המיטה. דפיקות בדלת, אורחים, שליח, הוא מזהה הכול ומדווח בקול רם. לא כי הוא פחדן. כי זה מה ששפיץ עושה.

הדומיננטיות שלו מפתיעה. הבעלים לא מאמינים שכלב בגודל כפית יכול להיות עריץ. תאמינו לי, מניסיון של 25 שנה: פומרניאן שלא טופל יהפוך לעריץ ביתי, שינשך את מי שנוגע בקערה, בספה או במיטה.

והאומץ שלו לא פרופורציונלי. פומרניאן לא יירתע מלנבוח על רוטוויילר, מלתקוף כלב גדול ממנו פי עשרה, מלעמוד על שלו מול כל אחד. זה לא חוצפה. זה גנטיקה של כלב שמירה שלא יודע מה זה פחד.

פרק שישי: איך לחיות עם פומרניאן

הפומרניאן הוא כלב נהדר, בתנאי שמבינים שמדובר בשפיץ, לא בבובה.

הליכות. "הוא קטן מדי, הוא מסתדר בבית" הוא המשפט שהורג אותם. פומרניאן הוא שפיץ. שפיץ צריך תנועה. 20 עד 30 דקות בוקר וערב, מינימום. בלי זה, הוא מפנה את האנרגיה לנביחות, ללעיסת חפצים ולעצבים.

גבולות. חוקים ברורים מהרגע הראשון. מי עובר ראשון בדלת, מי עולה לספה, מתי אוכלים. פומרניאן בלי גבולות הופך לעריץ ביתי.

ניהול נביחות. אי אפשר לכבות את הנביחה לגמרי, וזה בסדר, כי הנביחה היא המקצוע שלו. אבל אפשר ללמד אותו לעצור: פקודת "די", חיזוק ברגע השקט. לא לצעוק עליו, כי הוא יחשוב שאתם מצטרפים ללהקה.

סוציאליזציה מוקדמת. פומרניאן בלי סוציאליזציה יגדל לחשוד בכולם. הוא יהפוך למכונת נביחות. גורים, תתחילו מגיל שמונה שבועות.

אילוף עם אוכל. הפומרניאן חכם, הוא מדורג במקום 23 מתוך 138 במדד האינטליגנציה של סטנלי קורן. אבל אינטליגנציה לא שווה צייתנות. שפיץ הוא עצמאי. הוא יחשוב פעמיים לפני שהוא מבצע פקודה. האוכל הוא כלי העבודה הכי טוב: הוא עובד בשביל חטיף, במיוחד אם החתיכות קטנות וערכיות.

פרק שביעי: הבריאות

הפומרניאן חי הרבה, 12 עד 16 שנה בממוצע, ולפעמים יותר. אבל יש לו חולשות שחשוב להכיר.

השיניים. כמו אצל כל הקטנים, לסת קטנה ושיניים צפופות זה מתכון לאבנית ולבעיות חניכיים. טיפול שיניים קבוע הוא חובה. פומרניאן בלי טיפולי שיניים יכול לאבד שיניים כבר בגיל צעיר.

הברכיים. פיקת ברך פרוקה שכיחה. קפיצה מהספה ומהרהיטים עלולה להחמיר.

הקנה הנשימה. קולר רגיל עלול ללחוץ על קנה הנשימה. רתמה עדיפה.

הפרווה. יפה, אבל תובענית. הברשה יומית, תספורת מקצועית קבועה. בלי זה, קשרים וגירויים בעור. הפומרניאן משיר הרבה, במיוחד בעונות המעבר, והפרווה העבה שלו דורשת תשומת לב.

הסוף: מי הפומרניאן באמת

הפומרניאן הוא לא בובה. הוא לא אקססורי. הוא לא צעצוע חי.

הוא שפיץ. הוא צאצא של כלבי מזחלות ורועים מהארקטי, שהוקטן בחמש מאות שנה למען חצר המלוכה הבריטית, אבל שמר על הלב של אבותיו. ערני, עצמאי, אמיץ, ומוכן לשמור על הבית שלו בלי קשר לגודל.

אם תתייחסו אליו כמו אל בובה, הוא יהפוך לעריץ קטן ונושך. אם תתייחסו אליו כמו אל כלב אמיתי, עם גבולות, הליכות וגירוי, תקבלו את אחד הכלבים הכי נאמנים, הכי חכמים והכי מהנים שיש.

כי מתחת לכדור הפרווה והקשת הוורודה, יש זאב פומרני. והוא לא שכח את זה.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים