אולד אינגליש שיפהדוג (Old English Sheepdog / Bobtail)

הפתיחה: המיתוס שמפרקים

"כרית פרווה בלי שכל": ככה הם קוראים לו. אני שומע את זה כל הזמן: "בובטייל? זה הדובון הענק הזה עם הפרווה, כזה עצלן ומתוק, לא צריך לעשות איתו כלום חוץ מלצחצח אותו".

שטויות.

ב-25 שנה שלי בשטח למדתי דבר אחד על הבובטייל: מתחת להר הפרווה הזה מסתתר רועה ענק שעובד קשה. לא בשביל הפרווה הוא נולד. הוא נולד כדי לדחוף עדרים של בקר וכבשים מאות קילומטרים, בגשם, ברוח, בדרך משומשית מהסקוטלנד ועד ללונדון. הוא בנה את עצמו על כוח, סיבולת, ושיקול דעת עצמאי.

הפרווה המודרנית, המנופחת, שמכסה לו את העיניים: זאת המצאה של עשרות השנים האחרונות בלבד. בציורים ובספרים מהמאה ה-19 הבובטייל מופיע עם פרווה בינונית, ראש מסודר, ועיניים חופשיות שרואות לאן הוא הולך. הפרווה המוגזמת היא תוצאה של גידול לתערוכות, לא לעבודה.

אז מי שרוצה בובטייל רק כי הוא "חמוד ופרוותי": שיעצור ויחשוב שוב. זה כלב עבודה. גדול, חזק, חכם, עקשן. עם נביחה שמהדהדת כמו פעמון שבור. והוא יבדוק אתכם: לא בכוח, אלא באינטליגנציה.

סיפור שטח: אורי, דב, והילדים שנרדפו

אורי התקשר אליי מהרצליה. ילדים בני 6 ו-8, כלב ענק בשם דב. "אייל, דב נושך את הילדים", הוא אמר. הקול שלו רעד.

נסעתי. דב ישב בפינה, בובטייל בגיל שנתיים וחצי, פרווה אפורה מטופחת, עיניים כהות מסתכלות עליי בשקט. הוא לא נראה כמו כלב נשכן. הוא נראה כמו שטיח מהלך.

הילדים רצו בחצר. דב קם. הוא לא נבח: הוא התחיל להסתובב סביבם במעגלים, איטי, מכוון, כמו שאני מכיר רק מהשטח. ואז: הוא נגס בעקב של הילדה. בלי כוח, אבל נגס. הילדה צרחה, אורי רץ, ודב: נעמד, זנבו (הטבעי, לא קצוץ) מורם, נראה מרוצה מעצמו.

האבחנה שלי היתה ברורה. זה לא תוקפנות. זה יצר הרעייה, בצורתו הטהורה ביותר. הבובטייל הוא כלב שדוחף עדרים מאחורה, לא כזה שעוצר אותם מול העיניים כמו בורדר קולי. העבודה שלו תמיד היתה: להקיף, לדחוף, לנבוח, ולנגוס בעקב של פרה סוררת כדי שתזוז. הילדים שרצו וצרחו: עבור דב הם היו עדר. הוא עשה את העבודה שלשמה נולד.

התיקון לא היה "להפסיק את הנשיכה". התיקון היה לתת לו את העבודה. סידרנו לו "שעות רעייה" מבוקרות: משחק משיכה עם חבל, משחקי חיפוש, ובמיוחד: אילוף ל"עקבים". דב לימד את עצמו לרדוף אחרי ילדים, אז למדנו לו לרדוף אחרי צעצוע על חוט, ולתגמל אותו על כל התנהגות "עדר" ממוקדת. הילדים קיבלו הנחיה: לא לרוץ ולא לצרוח כשדב בסביבה. אורי למד שבובטייל לא נשמע לפקודות "מיידית": הוא חושב קודם. צריך סבלנות וקשר.

שלושה חודשים אחר כך דב היה הכלב הכי רגוע בשכונה. לא כי הפסקנו את ההתנהגות: אלא כי נתנו לה כיוון.

השורה התחתונה: לא כל נגיסה היא תוקפנות. לפעמים זה יצר עבודה שלא קיבל עבודה.

הסיווג הרשמי של ה-FCI

האולד אינגליש שיפהדוג רשום ב-FCI תחת מספר תקן 16, בקבוצה 1: קבוצת כלבי הרועים והבקר (למעט שוויצריים), בסקציה הראשונה של כלבי הרועים. ארץ המוצא היא בריטניה הגדולה. התקן פורסם ב-13 באוקטובר 2010, וההכרה הסופית ניתנה ב-25 בנובמבר 1963. מבחן עבודה לא נדרש לקבלת התקן. גובה הזכרים החל מ-61 ס"מ, גובה הנקבות החל מ-56 ס"מ. משקל הזכרים נע בין 36 ל-46 ק"ג, משקל הנקבות בין 30 ל-40 ק"ג. תוחלת החיים הממוצעת: 12 עד 13 שנים.

היסטוריה: מהמסים של המלך עד למסך הפרסומות

### המס שהציל את הזנב הקצר

הסיפור מתחיל במקום מוזר: בחקיקה. באנגליה של המאה ה-17 הטילה המדינה מס על החזקת כלבים: אבל שחררה מבעלי כלבי עבודה. ואיך הגדירו כלב עבודה? לפי הזנב: כלב עם זנב קצר או בלי זנב נחשב לכלב עבודה. התוצאה: כל מי שרצה לחסוך במס ערבב לכלב שלו דם של כלבי "בוב" (זנב קצר). המוטציה הטבעית שגורמת לזנב קצר (ברכיוריה) הפכה לנכס כלכלי. מכאן השם: Bobtail: "זנב גדם".

חשוב להבין: השם לא בא מקטיעת זנב אסתטית. המוטציה לזנב קצר היא טבעית בגזע. כשהטבע לא ייצר זנב קצר: הקטיעו. היום קטיעה אסורה ברוב אירופה, ובובטיילים עם זנב מלא הם מראה רגיל.

### עידן כלב המוביל (Drover's Dog)

הבובטייל של פעם נקרא בשמות שונים: Smithfield, Cotswold Cor, או פשוט Drover's Dog: כלב המוביל. לא רועה ש"קושר עין" לכבשה כמו בורדר קולי. הוא היה טרייבר: דוחף עדרים ממקום למקום.

ויליאם יואט (William Youatt), שכתב ב-1842 את "The Dog", תיעד: מובילי הבקר היו מערבבים כלבי רועים סקוטיים לתוך קו הדם של כלבי הדרוב כדי להקנות להם יותר עוצמה, גודל וסיבולת. בשוק סמית'פילד בלונדון נפגשו במאה ה-19 אלפי כלבים מכל הממלכה: מאירלנד, סקוטלנד, ואפילו מהנמלים של המבורג ואמסטרדם. עדרים שלמים הוסעו ברגל במשך שבועות, מסקוטלנד ועד לונדון. בובטייל ששרד את זה היה קשוח, מלוכלך, סבוך בפרווה: אבל עצמאי, נאמן וחכם להפליא.

ב-1840 בערך הגיעה מסילת הברזל, והמובילים חזרו להיות חוואים. אבל הכלב נשאר.

### הכניסה לתערוכות ולמועדון

- 1873: הופעת בכורה בתערוכה בברמינגהם בשם "Shepherd's Dog". שלושה כלבים בלבד הוצגו, והשופט התלונן על האיכות. - 1877: הבובטיילים הראשונים נכנסו לספרי ההרבעה של המועדון האנגלי (The Kennel Club). - 1887: הוקם מועדון האולד אינגליש שיפהדוג (Old English Sheepdog Club), שקבע את התקן הראשון. - 1881: ורו שו (Vero Shaw), צייר בעלי חיים ויו"ר ותיק במועדון האנגלי, פרסם את "The Illustrated Book of the Dog": ובו פרק מפורט על ה"bob-tailed sheep-dog". - 1895: הרוזן הבלגי דה ביילנדט (Comte de Bylandt) כלל אותו בספר הענק "Dogs of All Nations" בשם "Old English Bobtail". הוא זה שתיאר את הנביחה המפורסמת: "נביחתו רמה, אבל עם נימת צלצול של סיר שבור". - 1963: הכרה רשמית של ה-FCI.

### הגירה לאמריקה

בשנות ה-80 של המאה ה-19 יוצא הבובטייל לארה"ב. בתחילת המאה ה-20, חמש מתוך עשר המשפחות העשירות באמריקה גידלו והציגו בובטיילים. זה הפך לכלב סטטוס. ב-1914 זכה האלוף Ch. Slumber בתערוכת ווסטמינסטר: אחת משתי זכיות של הגזע שם. ב-2013 הגיע Bugaboo's Picture Perfect למקום השני (Reserve Best in Show).

### מהמרעה למסך

ב-1961 בחרה חברת הצבעים דולקס (Dulux) בבובטייל כקמע הפרסומות שלה. מאז, בבריטניה הוא מוכר לרבים כ"דולקס דוג" יותר מאשר כ"שיפהדוג". גם פול מקרטני כתב על הבובטייל שלו מרתה את השיר "Martha My Dear" ב-1968. ובקולנוע: "The Shaggy Dog" (הכלב השעיר) משנות ה-50 ועד הרימייקים החדשים.

איך התפקיד וההיסטוריה עיצבו את האופי

הבובטייל שהכרתם היום: הרגוע, השקול, העקשן בחיוך: לא נולד בטעות. כל תכונה באופי שלו נוצרה בשביל עבודה ספציפית, והיא נשארה חיה גם כשהוא ישן על הספה בסלון.

### העצמאות שנולדה ממרחקים

כשכלב מוביל עדר מאזור הסקוטלנד ועד ללונדון, הוא הולך עם הבקר ימים ושבועות בלי שהורה אנושי לצידו בכל רגע. המוביל האנושי הלך לפעמים קילומטרים לפני העדר או אחריו. הכלב היה צריך לקבל החלטות לבד: איפה לעגל את הפרות הסוררות, מתי לנבוח כדי להזהיר, מתי לנגוס בעקב כדי להזיז פרה עקשנית, ומתי פשוט לחכות. מי שלא היה מסוגל לחשוב בעצמו: לא שרד את המסע.

מכאן נולדת העקשנות המפורסמת של הבובטייל. אבל "עקשנות" היא מילה לא מדויקת. זה לא סירוב לעבוד. זה שיקול דעת. הבובטייל לא מסרב לבצע פקודה כי הוא "רשע" או "דומיננטי". הוא מסרב כי הוא בודק: "האם הפקודה הזאת הגיונית? האם זאת הדרך הנכונה לעשות את זה?" כשהוא סומך עליכם, הוא יבצע. אבל האמון הזה מרוויחים, לא כופים.

### יצר הרעייה: לא ציד, לא תוקפנות

ההבדל המכריע בין בובטייל לבין כלבי ציד או שמירה הוא האופן שבו יצר הטריפה שלו עוצב מחדש. אצל כלב ציד טיפוסי, רצף ההתנהגות מתחיל בחיפוש ומסתיים בהרג ואכילה. אצל כלבי רועים, ובעיקר אצל הבובטייל, השלבים האחרונים של הרצף: אלה שמובילים להרג: דוכאו לחלוטין. במקומם נבנה מנגנון אחר: דחיפה, נביחה, ונגיסה מדודה בעקב.

שלב ההתמצאות קיים אצלו בעוצמה בינונית: הוא סורק את הסביבה, אבל לא נתקע במבט ממוקד כמו בורדר קולי. שלב הקיבוע חלש יחסית: הוא לא "מהפנט" את העדר, הוא דוחף אותו. המעקב השקט מתבטא בגוף נמוך עם נביחה, שזה סימן ההיכר שלו. המרדף מהיר מפתיע לגודלו, אבל השינוי הגדול ביותר הוא בשלב "נשיכת החטיפה": אצל הבובטייל הוא הוסט מ"נשיכת הרג" ל"נגיסת עקב" מדודה. פרה סוררת מקבלת נגיסה קטנה בעקב שאומרת "זוזי". ילד רץ מקבל את אותה נגיסה בדיוק. זה לא תוקפנות. זה הסתגלות אבולוציונית שהפכה את יצר ההרג לכלי עבודה.

### הנביחה: קולו של דוחף עדרים

הנביחה הרמה, העמוקה, המהדהדת כמו "סיר שבור" (כמו שתיאר הרוזן דה ביילנדט ב-1895), נועדה להרתיע, להזהיר ולתקשר. במרחקים ארוכים, כשהכלב בצד אחד של העדר והמוביל בצד השני, הנביחה היתה הכלי היחיד להעברת מידע. היא היתה צריכה להישמע למרחקים, להיות חדה מספיק כדי להזיז בהמה, ובו בזמן לא מאיימת מדי. הכלב שלמד לנבוח בדיוק במינון הנכון: הצליח בעבודתו. זה מסביר למה הבובטייל של היום עדיין נובח הרבה, למה הנביחה עמוקה ורמה, ולמה קשה לחנך אותו לשתוק מוחלט: השתיקה מנוגדת לאינסטינקט הכי בסיסי שלו.

### היצר החברתי: פרי העבודה השיתופית

בניגוד לכלבי שמירה שפועלים לבד, הבובטייל עבד בשיתוף פעולה עם בני אדם ועם כלבים אחרים. עדר אחד יכול היה להיות מלווה בכמה כלבים, שעבדו יחד כדי להקיף ולדחוף. לכן היצר החברתי של הבובטייל מפותח מאוד. הוא קשור למשפחתו האנושית ברמה עמוקה, ומסתדר היטב עם כלבים אחרים. אבל החיבור הזה לא נובע מצורך בתלות: הוא נובע משותפות. הבובטייל רואה בכם שותפים לעבודה, לא אדונים. זו הסיבה שאילוף מבוסס כוח נכשל איתו. הוא לא "ייכנע". הוא יסתכל עליכם, יחשוב, ויחליט אם שווה לו לעבוד איתכם.

### המשחקיות שנשארה: מורשת הגורים

אחת התכונות הנדירות והיפות של הבובטייל היא שיצר המשחק נשאר גבוה גם בגיל מבוגר. זה לא מקרי: כלבי עבודה שהיו צריכים לשמור על ערנות, גמישות וחדות במשך שנים פיתחו יכולת לשמור על "גוריות" פנימית. הבובטייל לא מתבגר לזקן רציני וסגור. הוא נשאר שובב, סקרן, מוכן למשחק: גם בגיל 10. למי שמחפש כלב שנשאר צעיר ברוחו לאורך כל החיים, זאת מתנה נדירה.

### יצר הקרב הנמוך: לא מגן, דוחף

הבובטייל לא גודל לקרבות כלבים, לא לשמירה על רכוש, ולא לתקיפה. תפקידו היה להזיז, לא לעצור. לכן יצר הקרב שלו כמעט אפסי. סף הגירוי לתוקפנות כל כך גבוה, שצריך לדרוך עליו הרבה מאוד כדי שיגיב בכוח. מבחינה היסטורית, כלב שנכנס לקרב עם זאב או עם כלב אחר היה מסכן את העדר כולו. הברירה הטבעית העדיפה כלבים שיודעים לפתור מצבים בלי להילחם. לכן הבובטייל המודרני הוא כלב עם סבלנות אין-קץ, במיוחד עם ילדים. הבעיה האמיתית היא לא תוקפנות: אלא יצר רעייה לא מנותב.

### השורה התחתונה של האופי

הבובטייל הוא תוצר של מאות שנים של עבודה עצמאית, שיתופית, חכמה. הוא לא נועד להיות חיית מחמד פסיבית. הוא נועד להיות שותף פעיל, חושב, שוקל. הבעלים שיצליחו איתו הם אלה שיבינו את העומק ההיסטורי הזה: שיתנו לו מרחב קבלת החלטות, שיתרגמו את יצר הרעייה שלו לפעילויות חלופיות, ושיכבדו את האינטליגנציה העצמאית שלו. מי שינסה לכפות, לשבור, או להפוך אותו לרובוט צייתן: ייכשל. מי שישתף איתו פעולה: יקבל את הכלב הנאמן, החכם והמשעע ביותר שיש.

רצף הטריפה

הבובטייל הוא דוגמה נדירה כמעט להפיכה מלאה של רצף הטריפה. כלבי רועים ובקר בכלל דיכאו את שלבי ההרג: אבל הבובטייל, ככלב דוחף עדרים, שינה את כל המבנה. במקום עין ממוקדת, יש נביחה וחזה. במקום נשיכת הרג: נגיסת עקב מדודה.

הרצף מתחיל בשלב ההתמצאות, שבו הבובטייל סורק את הסביבה בעוצמה בינונית: לא ממוקד-טרף כמו כלב קולי. שלב קיבוע העין קיים אבל חלש לעומת בורדר קולי: הוא דוחף, לא מהפנט. בשלב המעקב השקט הוא מתקרב בגוף נמוך בליווי נביחה: וזה סימן ההיכר שלו. המרדף מהיר מפתיע לגופו: תנועה דמוית "דוב" שמתפוצצת לריצה. שלב נשיכת החטיפה מוסט לחלוטין אצל הבובטייל: במקום נשיכת הרג, הוא מבצע נגיסת עקב מדודה: לפרות סוררות ולעקבי ילדים רצים. נשיכת ההרג מדוכאת לחלוטין, ושלבי הפירוק והאכילה אינם קיימים כלל.

המפתח להבנת הגזע: שלב נשיכת החטיפה קיים אבל מתורגם. במקום להרוג, הכלב נוגס כדי לזרז. זה הבסיס לכל התנהגויות ה"נשיכה" שמפחידות בעלים שלא מכירים את הגזע.

פרופיל יצרים

הליבה של הגזע היא יצר הרעייה, בעוצמה הגבוהה ביותר שאפשר. גם בלי כבשים: הבובטייל יפקד על ילדים, חתולים, ואפילו מכוניות. יצר הציד בינוני: הוא רודף אבל נעצר מהר, לא אובססיבי. יצר הטרף מתועל לרעייה: הצעצוע הוא "העדר" עבורו. היצר החברתי כלפי אנשים גבוה מאוד: הבובטייל הוא כלב משפחה מובהק עם קשר עמוק. גם עם כלבים אחרים הוא מסתדר היטב, לא מתגרה ולא מחפש מריבות. יצר הקרב נמוך מאוד, עם סף גירוי גבוה לתוקפנות. יצר ההבאה בינוני: הוא נהנה להביא, אם כי לא בתשוקה של רטריבר. יצר המשחק נשאר גבוה גם בגיל מבוגר: תכונה נדירה ויקרה. הערנות ברמה סבירה: הוא כלב שמירה טוב במובן של נביחה רמה, אבל לא כלב תקיפה. יצר ההגנה קיים ברמה מתונה: הוא מגן על המשפחה במובן הטוב, בלי תוקפנות יזומה.

שלושת סוגי התוקפנות: ניתוח לגזע

תוקפנות קרב כמעט לא קיימת בבובטייל. הוא לא גודל לקרבות, לא גודל לשמירה-תקיפה. סף הגירוי לתוקפנות גבוה כל כך, שצריך לדרוך עליו הרבה כדי שיגיב בכוח. דומיננטיות חברתית נמוכה: העקשנות של הבובטייל היא לא דומיננטיות: היא חשיבה עצמאית. הוא "מסכים" לעבוד איתך, לא "נכנע" לך. בלבול בין השניים הוא מקור לטעויות אילוף קשות. הגנה טריטוריאלית קיימת ברמה מתונה, בירושה מההיסטוריה שלו כשומר עדרים. היא מתבטאת בנביחת אזהרה רמה על הבית, לא בנשיכה יזומה. נביחת "הסיר השבור" שלו נועדה להרתיע, לא לתקוף.

נהיגות: 6/10

הבובטייל לא רץ לבצע פקודות כמו בורדר קולי. הוא חושב. הוא שוקל. ולפעמים הוא מחליט שיש לו רעיון טוב יותר.

זה לא חוסר אינטליגנציה: זה בדיוק ההפך. כלב שהוביל עדר לבד במשך ימים היה חייב לקבל החלטות עצמאיות. האיכות הזו, שהצילה עדרים באנגליה, מתסכלת בעלים מודרניים שמצפים לרובוט.

מה עובד: - קשר לפני פקודות. בובטייל עובד בשביל מערכת יחסים, לא בשביל אוכל (אם כי אוכל עוזר). - עקביות עדינה. הוא "לוקח קשה" טיפול קשוח. צעקות וחבטות סוגרות אותו. - מוטיבציה יצירתית. משחק, חיפוש, עבודה: לא חזרות משעממות. - סבלנות. אם חוזרים על פקודה 20 פעם והוא מתעלם: הבעיה בשיטה, לא בכלב.

מה לא עובד: כוח, לחץ חוזר, ציפייה לציות מיידי. הוא ייסגר, ייעלב, או פשוט יחכה שתסיימו.

השוואה: בובטייל מול בורדר קולי

סגנון הרעייה של הבובטייל הוא של טרייבר: דוחף מאחורה עם נביחה וגוף. הבורדר קולי לעומתו הוא קולי קלאסי: קושר עין, מהפנט מלפנים. עוצמת ה"עין" של הבובטייל נמוכה, בעוד שאצל הבורדר קולי היא קיצונית, כמעט היפנוטית. העבודה העצמאית של הבובטייל גבוהה: הוא מקבל החלטות לבד. הבורדר קולי גם כן עצמאי, אבל עם רגישות גבוהה להוראות. הנהיגות של הבובטייל היא 6 מתוך 10: הוא חושב לפני שמבצע. הבורדר קולי מקבל 9 מתוך 10: מהיר, חד, רעב לעבודה. האופי של הבובטייל רגוע, יציב, עקשן, עם הומור. הבורדר קולי אינטנסיבי, רגיש, ודורש עבודה מתמדת. סף התוקפנות של הבובטייל גבוה מאוד; הבורדר קולי נמוך בתוקפנות אבל פגיעות עצבית גבוהה. הפרווה של הבובטייל כפולה, ענקית, ודורשת טיפוח אינטנסיבי. זו של הבורדר קולי כפולה, בינונית, וקלה יותר לטיפול. "צריכת העבודה" של הבובטייל בינונית-גבוהה: הוא מסתדר עם פחות. הבורדר קולי דורש עבודה עצומה: כלב ללא עבודה הוא כלב בעייתי. הנביחה של הבובטייל רמה, מהדהדת, כמו "סיר שבור". הנביחה של הבורדר קולי חדה וחוזרת.

המסקנה שלי אחרי שנים: מי שרוצה כלב עבודה רעב ש"חי" על משימות: ייקח בורדר קולי. מי שרוצה שותף רגוע וחכם, עם יצר רעייה חי אבל לא משגע: בובטייל.

מיתוסים נוספים

### "בובטייל לא משיר פרווה"

הוא משיר. כל הזמן. הפרווה שנשרה פשוט נתקעת בתוך הפרווה הצפופה: עד שהיא הופכת למחצלות. אם לא מברישים, נוצר "שריון" של לבד שמכאיב לכלב ומושך חרקים. הברשה 3-4 פעמים בשבוע היא לא המלצה: היא חובה.

### "זה כלב דירה מצוין: הוא לא צריך הרבה"

הוא יכול לגור בדירה, אבל לא כי הוא "לא צריך". הוא צריך הליכות אמיתיות, גירוי מנטלי, ומקום להוציא בו אנרגיה. בלי זה: הוא ימציא לעצמו עבודה, ואף אחד לא יאהב את הבחירות שלו (רהיטים, נעליים, שכנים).

### "הפרווה הענקית הייתה תמיד ככה"

לא נכון. כל הציורים, הספרים והתצלומים מהמאה ה-19 מראים בובטייל עם פרווה בינונית, ראש פתוח, עיניים חופשיות. הפרווה המנופחת שדורשת קשירה מהעיניים היא תוספת של גידול התערוכות מהעשורים האחרונים. התקן עצמו מזהיר: כל הגזמה שפוגעת בבריאות או ביכולת העבודה: פסול.

איך לחיות עם בובטייל

טיפוח הפרווה הוא הצורך התובעני ביותר. דרושה הברשה 3-4 פעמים בשבוע, וטיפוח מקצועי כל 6-8 שבועות. בלי זה: מחצלות וכאב.

הפעילות הגופנית הנדרשת היא 60-90 דקות ביום, כולל ריצה חופשית. לא מרתון, אבל לא ספה. הגירוי המנטלי חשוב לא פחות: חיפוש, משחקי חשיבה, עבודת ריח. בובטייל משועמם הוא הרסני.

בישראל, החום הוא אתגר ממשי. הפרווה הכפולה מבודדת גם מחום, אבל יש גבול. טיולים בשעות הקרירות, מיזוג בבית, והכי חשוב: לא לגלח. הגילוח הורס את מבנה הפרווה ופוגע בוויסות החום.

הבובטייל מסתגל לדירה אם מתעמלים אותו מספיק, אבל בית עם חצר הוא אידיאלי. עם ילדים הוא מצוין: סבלני, מגן, משחק. אבל חשוב לנטר את יצר הרעייה סביב ילדים רצים. עם חיות אחרות הוא מסתדר בדרך כלל, אבל יצר הרעייה עלול "לפקד" על חתולים. הנביחה רמה ומהדהדת: שכנים בדירה צריכים לחשוב פעמיים. טיפול וטרינרי דורש תשומת לב מיוחדת: בדיקת MDR1 לפני כל תרופה היא חובה, כי רגישות לאיברמקטין ודורמקטין עלולה להיות קטלנית.

בריאות: מה שצריך לדעת

- MDR1 (ABC B1): מוטציה גנטית שכיחה בגזע. כלבים נשאים רגישים לתרופות מסוימות (איברמקטין, דורמקטין ועוד) שעלולות לגרום לנוירוטוקסיות. לפני כל טיפול תרופתי: בדיקת MDR1 היא חובה. - דיספלזיית מפרק הירך: מחקר אמריקאי על מיליון כלבים מצא 11.1% נשאות בגזע, לעומת 3.52% בממוצע. מחקר אחר מצא 17.8%. - פיתול קיבה (GDV): גורם סיכון משמעותי: יחס סיכויים 4.8. סקר בריטי ייחס 7% מתמותת הגזע לפיתול קיבה. - תת-פעילות בלוטת התריס: שכיח מהממוצע. - מחלות עור אלרגיות ודמודקס: נטייה מוגברת. - קרדיומיופתיה מורחבת: מופיעה ברשימת הגזעים הפגיעים. - תוחלת חיים: מחקר בריטי 2024: 12.1 שנים בממוצע, קרוב לממוצע הכללי של גזעים גזעיים (12.7).

שאלות נפוצות

האם הבובטייל מסתדר עם ילדים? מצוין, עם הסתייגות אחת: יצר הרעייה. הוא עלול "לפקד" על ילדים רצים, לנבוח ולרדוף. זה לא תוקפנות: זה עבודה. מלמדים את הילדים לא לרוץ ולצרוח מולו, ונותנים לו מוצא ליצר (משחק ממוקד). אז הוא הכלב הכי סבלני שיש.

כמה טיפוח באמת צריך? הרבה. הברשה 3-4 פעמים בשבוע לכל הפחות, סירוק יסודי, וטיפוח מקצועי כל 6-8 שבועות. פרווה מוזנחת הופכת למחצלות שכואבות לכלב. מי שאין לו זמן: שיבחר גזע אחר.

האם אפשר לגור איתו בדירה בישראל? אפשר, בתנאי: מיזוג בבית, טיולים בשעות הקרירות, פעילות מנטלית, ויכולת להתמודד עם נביחה רמה. חם לו: הפרווה הכפולה שלו היא גם בידוד מחום, אבל יש גבול. אסור לגלח אותו לגמרי.

האם הוא נובח הרבה? כן. הנביחה שלו רמה, עמוקה ומהדהדת: "צלצול של סיר שבור", כמו שתיאר הרוזן דה ביילנדט ב-1895. זה כלב שמירה טוב במובן הזה. בשכונה צפופה: זה יכול להפוך לבעיה.

האם הוא מתאים למתחילים? לא ממש. העקשנות, הגודל, יצר הרעייה וצרכי הטיפוח דורשים בעל מנוסה וסבלני. למתחיל נחוש אפשר, אבל עם מאלף טוב מההתחלה.

האם אפשר לחתוך לו את הפרווה בקיץ? לא לגלח. הפרווה הכפולה מגנה גם מפני חום: הגילוח הורס את מבנה הפרווה ופוגע בוויסות החום. במקום זה: קיצור עדין אצל ספר מקצועי, צל, מים וטיולים בשעות הקרירות.

האם הבובטייל עדיין יכול לרעות? כן. יצר הרעייה חי בגזע, והוא יכול להתחרות במבחני רעייה לא תחרותיים. רוב הבובטיילים היום הם כלבי משפחה, אבל העיניים שלהם עדיין סופרות כבשים כשהן רואות אחת.

מקורות

1. FCI: תקן גזע מס' 16, Old English Sheepdog (פורסם 13.10.2010): fci.be 2. ZooRoyal Magazin: "Bobtail: אופי, Größe & Erziehung": zooroyal.de 3. Wikipedia: "Bobtail": de.wikipedia.org 4. Wikipedia: "Old English Sheepdog": en.wikipedia.org 5. AKC: Old English Sheepdog Breed Information: akc.org 6. The Kennel Club (UK): תקן הגזע: thekennelclub.org.uk 7. William Youatt, "The Dog", 1842 (מקור היסטורי לתיעוד ערבוב קווי הדם) 8. Vero Shaw, "The Illustrated Book of the Dog", 1881 9. Comte de Bylandt, "Dogs of All Nations", 1895 10. McMillan et al., "Longevity of companion dog breeds", Scientific Reports, 2024 11. Witsberger et al., "Prevalence of and risk factors for hip dysplasia", JAVMA, 2008 12. Oberbauer et al., "Long-term genetic selection reduced prevalence of hip and elbow dysplasia", PLOS ONE, 2017 13. Glickman et al., "Analysis of risk factors for gastric dilatation and dilatation-volvulus in dogs", JAVMA, 1994 14. Nachreiner et al., "Prevalence of serum thyroid hormone autoantibodies", JAVMA, 2002 15. Mizukami et al., "Rapid genotyping assays for the 4-base pair deletion of canine MDR1/ABCB1 gene", J Vet Diagn Invest, 2012

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים