Hokkaido

המיתוס הנפוץ ביותר על ההוקאידו הוא שהוא סוג של אקיטה יפני בממדים קטנים יותר. במציאות, ההוקאידו הוא גזע עתיק ונפרד לחלוטין, עם היסטוריה שמתחילה בתקופת הג'ומון ביפן, 10,000 שנים לפני זמננו. שמו הקדום הוא איינו-קן, על שם אנשי האיינו הילידים שחיו בצפון יפן. הוא לא קרוב משפחה של האקיטה, אלא גזע עצמאי שנוצר בבידוד באי הוקאידו. המוצא של כל ששת גזעי הכלבים היפניים המקוריים, כולל ההוקאידו, שיהא אינואו, אקיטה, קישו, שיבא אינואו וקאי, זהה: כלבים שהובאו ליפן בתקופת הג'ומון. ב-1937 הכריז משרד החינוך היפני על האיינו-קן כמונומנט טבע חי, והשם הרשמי נקבע להוקאידו-אינו.

ההוקאידו הוא כלב בגודל בינוני, גובה 48 עד 51 סנטימטרים בזכרים ו-45 עד 48 סנטימטרים בנקבות. האוזניים הקטנות והזקופות בצורת משולש, העיניים הכהות הקטנות עם צורת משולש עולה, והפרווה הכפולה הארוכה והקשיחה. הצבעים הנפוצים הם אדום, לבן, שחור, ברינדל, שומשום, שחור ושזוף, ואפור זאב. הזנב המסולסל על הגב מעיד על רוגע וביטחון עצמי.

ההערכה היא שבני האדם הראשונים שהגיעו ליפן בתקופת הג'ומון הביאו איתם כלבים מסוג שפיץ פרימיטיבי מחצי האי הקוריאני. אותם כלבים התבודדו באי הוקאידו במשך אלפי שנים, ויצרו גזע ייחודי המותאם לחורפים המושלגים של צפון יפן. הפרווה העבה, האוזניים הקטנות, והגוף הקומפקטי התפתחו בתגובה לאקלים הקר. הקרבה הגנטית של ההוקאידו לזאבים ארקטיים דומה לזו שנמצאת בכלבי המזחלות הצפוניים, מה שמרמז על היסטוריה אבולוציונית דומה בתנאי קוטב.

ההיסטוריה של ההוקאידו שזורה בתרבות אנשי האיינו, הילידים של צפון יפן. אנשי האיינו השתמשו בכלבים האלה לציד דובים ואיילים ביערות הוקאידו. זאת הנקודה המכרעת להבנת האופי שלהם. כלב שצד דובים חייב להיות אמיץ, נחוש, עמיד, ומחובר לאדם שלו אבל לא תלותי. דובים הם טורפים אדירים, וכלב לא מספיק אמיץ לא היה שורד מפגש איתם. אבל כלב אגרסיבי מדי וחסר שליטה היה מסוכן גם לציידים עצמם.

איך התפקיד הזה עיצב את האופי? ציד דובים ואיילים ביערות הצפופים של הוקאידו דרש כלב עם חוש ציד מפותח, אבל גם עם יכולת לעבוד בצוות עם הצייד. כלב שניתק קשר והסתעף לבד לא היה יעיל. הסלקציה העדיפה כלבים עם קול חזק אבל גם עם נטייה להישאר קרוב לאדם, עם אמיץ בלי תוקפנות כלפי בני אדם, עם חוש ריח מצוין אבל גם עם סבלנות. הכלבים שעבדו הכי טוב עם ציידי האיינו היו אלה שידעו להסתגל, לקרוא את כוונות הצייד, ולפעול בחכמה.

ההוקאידו ידוע בנאמנותו המוחלטת למשפחה. היחס לזרים הוא חשדנות מהולה באדישות. הוא לא כלב שיחבק כל מבקר, אבל גם לא כלב שינסה לתקוף סתם. ההתייחסות שלו לזרים תלויה באינטראקציה: אם הזר מתנהג ברוגע ומכבד את מרחב הכלב, ההוקאידו יתעלם ממנו בשלווה. אם הזר פולש למרחב האישי בצורה מאיימת, התגובה תהיה מהירה ונחושה.

האינטליגנציה של ההוקאידו היא ברמה גבוהה, אבל היא מלווה בעקשנות. הוא לומד פקודות מהר, אבל מחליט אם לבצע אותן לפי השיקול שלו. זהו כלב שצריך להרוויח את שיתוף הפעולה שלו. הבעלים חייב להוכיח שהוא ראוי להנהגה. בלי הוכחה הזאת, ההוקאידו ינהל את חייו לפי הכללים שלו. הגישה של ללמד אותו מי הבוס דרך עימות לא עובדת, כי הוא לא מפחד מעימות. הגישה הנכונה היא להראות לו דרך עקביות, ביטחון, וצדק, שיש סיבה טובה לשתף פעולה.

מבחינת התנהגות יומיומית, ההוקאידו הוא כלב שקט יחסית. הוא לא נובח ללא סיבה. הנביחות שלו שמורות למצבים משמעותיים: מישהו בדלת, רעש חשוד, או תחושת סכנה. בבית הוא יכול לשכב שעות בנחת, אבל בחוץ הוא מתעורר לחיים עם המון אנרגיה. הטיולים חייבים להיות ארוכים ומגוונים. הוקאידו שלא מוציא מספיק אנרגיה עלול לפתח התנהגויות חזרתיות: הסתובבות במעגלים, לעיסה אובססיבית, חפירה.

הצורך בגירוי מנטלי גבוה אפילו יותר מהצורך הפיזי. הוקאידו זקוק למשימות: חיפוש חפצים, גששים, עבודת אף, מסלולי זריזות. משימות שמפעילות את המוח שלו מרגיעות אותו יותר מכל פעילות גופנית. זהו כלב עם צורך מובנה בעבודה, מורשת מימי הציד עם אנשי האיינו.

אחד האירועים ההיסטוריים שממחישים את אופי ההוקאידו אירע בשנת 1902. רגימנט של הצבא היפני הקיסרי נקלע לסופת שלגים כבדה בהרי הגשימה של מחוז אאומורי, בדרכו חזרה ממסע אימונים. החיילים היו על סף מוות מהקור. כלבי ההוקאידו שליוו אותם סייעו בחיפוש אחר ניצולים ובהעברת מידע בין הקבוצות התקועות. החיילים שניצלו סיפרו אחר כך על האומץ וההתמדה של הכלבים בתנאים שלגיים קיצוניים. האירוע חיזק את המוניטין של ההוקאידו ככלב אמיץ ונאמן.

האילוף של הוקאידו דורש גישה שונה מרוב הגזעים המוכרים. שיטות אילוף סטנדרטיות שמתבססות על powertrips ומרדף אחרי חטיפים לא עובדות עם הגזע הזה. הוא יודע בדיוק מתי החטיף שווה את המאמץ ומתי לא. החוזק של ההוקאידו באילוף הוא דווקא בעבודה על מערכת יחסים. ברגע שהכלב סומך על בעליו, הוא ישתף פעולה בדרכים מפתיעות. אבל האמון חייב להיות אמיתי. הוקאידו לא סולח על חוסר הגינות.

ספורט כלבים מומלץ במיוחד להוקאידו. זריזות, מעקב, עבודת אף, אפילו ריקוד כלבים. כל פעילות שמאתגרת אותו פיזית ומנטלית מתקבלת בהתלהבות. בגלל האינטליגנציה הגבוהה והצורך בעבודה, הוקאידו שלא מקבל מספיק גירוי עלול לפתח הרגלים בעייתיים: לעיסת רהיטים, חפירות בחצר, נביחות מוגזמות, או נסיונות בריחה.

התזונה של הוקאידו צריכה להיות איכותית ועתירת חלבון. ככלב פעיל שצד בעברו, הוא מתאים לתזונה שמבוססת על בשר. מזון יבש איכותי או תזונה טבעית מבוקרת. חשוב להימנע מעודף משקל כי משקל עודף מעמיס על המפרקים ומחמיר בעיות כמו דיספלסיה.

ההוקאידו בישראל מתמודד עם אתגר משמעותי: האקלים. הפרווה העבה שנבנתה לחורפי הוקאידו המושלגים היא חיסרון בקיץ הישראלי. יש לספק לכלב גישה מתמדת לצל ומים, להימנע מפעילות גופנית בשעות החום, להקפיד על קירור הבית. קיצור הפרווה בקיץ אינו מומלץ הפרווה החיצונית מגנה מהשמש. ההברשה התכופה להסרת הפרווה הפנימית היא הפתרון הנכון.

תוחלת החיים של הוקאידו היא 12 עד 14 שנים. מלבד קולי איי אנומלי, שהזכרנו, הגזע סובל גם מדיספלסיה של מפרק הירך ומבעיות עיניים נוספות כמו ניוון רשתית. בדיקות סקר גנטיות לפני רבייה הן קריטיות. בעת רכישת גור מיפן, יש לוודא שההורים עברו בדיקות עיניים, בדיקות ירך, ובדיקות DNA מלאות.

השוואה עם השיבא אינואו מאירה את ההבדלים בין הגזעים היפניים. השיבא קטן יותר, עצמאי עוד יותר, ונוטה להיות פחות נאמן בצורה מוחלטת. האקיטה גדול יותר, רשמי יותר, ורגוע יותר. ההוקאידו נמצא ביניהם: אמיץ יותר משיבא אבל פחות רשמי מאקיטה, נאמן יותר משיבא אבל עצמאי יותר מאקיטה. כל גזע יפני התפתח בתנאי אקלים שונים ובצרכים שונים של הקהילות המקומיות.

הבריאות של ההוקאידו דורשת תשומת לב מיוחדת. לגזע יש שכיחות גבוהה מאוד של מחלת עין תורשתית שנקראת קולי איי אנומלי. בערך שליש מההוקאידו סובלים מהמחלה ושני שלישים הם נשאים. בדיקת DNA לגורים היא חובה מוחלטת לפני רכישה. בנוסף, דיספלסיה של מפרק הירך מופיעה בגזע, ומומלץ לבצע צילומי ירך בהרדמה להורים לפני רבייה. תוחלת החיים הממוצעת היא 12 עד 14 שנים.

הטיפול בפרווה דומה לגזעי שפיץ אחרים. הברשה שבועית רגילה, ובתקופות הנשירה העונתיות הברשה יומית. הנשירה כבדה פעמיים בשנה. הפרווה החיצונית דוחה מים ואבק, כך שההוקאידו נשאר נקי יחסית. המקלחות נדירות. הציפורניים חייבות להיות מטופלות קבוע, במיוחד אצל כלבים שלא הולכים מספיק על אספלט.

ההוקאידו במערכת יחסים עם ילדים הוא סיפור מורכב. מצד אחד, הגזע נאמן מאוד למשפחתו ויגן על הילדים בכל מחיר. ההוקאידו רואה בילדים חלק מהשבט שלו, כמו שאנשי האיינו ראו בגורים האנושיים חלק מהקהילה. מצד שני, הוקאידו לא סובל התנהגות לא צפויה. ילדים שרצים, צורחים, תופסים, או מפריעים לכלב בזמן מנוחה יכולים לקבל תגובה מהירה. לאו דווקא תוקפנית, אבל נזיפה ברורה. לכן, חינוך גם את הכלב וגם את הילדים הוא חובה מוחלטת בכל בית עם הוקאידו וילדים.

חיים עם הוקאידו בדירה דורשים מחויבות גבוהה. מגורים בדירה אינם אידיאליים לגזע, אבל אפשריים אם הבעלים נותן לכלב מספיק גירוי מחוץ לדירה. בלי מרפסת או חצר, ההסתמכות על טיולים מחוץ לבית היא מלאה. בימים גשומים או חמים במיוחד, האתגר גדול יותר. הפתרון הוא לגוון את מקומות הטיול ולהקפיד על יציאה גם בתנאים פחות נוחים.

מבחינת רעש, הוקאידו הוא שכן טוב. הוא לא נובח על כל רעש, לא מיילל בבכי כשנשאר לבד (ברוב המקרים), ולא טורק דברים בדירה. הבעיה העיקרית בשכנים היא דווקא הקולות של טפרים על רצפה כשהוא מתרגש. השקט היחסי של הגזע הופך אותו למתאים יותר לגורים במבנים משותפים מגזעים רועשים אחרים.

בחורף, הוקאידו מרגיש מצוין בישראל. הקור החורפי הישראלי מרגיש לו כמו יום אביב נעים. בקיץ, האתגר האמיתי. הכלב עלול לסבול ממכת חום אם יוצא איתו לטיול בשעות החום. מומלץ לצאת מוקדם בבוקר או מאוחר בערב. להימנע לחלוטין מטיולים בצהריים. במזג אוויר חם במיוחד, מומלץ לצאת לטיולים קצרים יותר אבל בתדירות גבוהה יותר. הקפדה על מים זמינים בכל טיול.

ההוקאידו בשנותיו הראשונות הוא אנרגטי ושובב מגיל חודשיים עד גיל שנתיים בערך. בגיל שלוש, רוב ההוקאידו נרגעים ומתמקמים באישיות הבוגרת שלהם. השלב הזה חשוב: מי שמצליח לעבור אותו בשלום זוכה לכלב נאמן ורגוע לשנים הבאות. מי שמתקשה עלול להיתקל בהתנהגויות בעייתיות שילווה שנים. המפתח הוא עקביות, סבלנות, וגיוון באילוף.

ההוקאידו מתאים למשפחות עם ניסיון קודם בגזעים יפניים או פרימיטיביים. הוא מסור לילדים במשפחה אבל צריך ללמד גם את הילדים לגשת אליו בכבוד. הוא לא מתאים למשפחות עם ילדים קטנים מאוד שרצים וצורחים ללא שליטה. עם כלבים אחרים, הוקאידו מסתדר בדרך כלל אבל יש לו דומיננטיות טבעית. חברות מוקדם חשוב במיוחד. עם חיות קטנות, יצר הציד עלול להתעורר.

הבית האידיאלי להוקאידו הוא בית עם חצר מגודרת, עם גישה טובה לטבע. מגורים בדירה אפשריים בתנאי שהבעלים מתחייב לטיולים ארוכים ומשמעותיים מדי יום. הוקאידו לא מסתדר עם שהות ממושכת לבדו בבית. הוא עלול לפתח חרדת נטישה שתגרום להתנהגות הרסנית. הפתרון הוא להשאיר לו אתגרים מנטליים, צעצועי לעיסה ממולאים, ומקום בטוח לשהות בו.

הגזע נדיר ביותר מחוץ ליפן. בישראל יש בודדים בודדים, רובם יובאו על ידי בעלים שחזרו מיפן. עלות הגור גבוהה מאוד, בין 6,000 ל-10,000 ש"ח בייבוא. מגדלים ביפן הם השומרים העיקריים של הגזע, והם מקפידים על תקנים בריאותיים מחמירים. מועדון ההוקאידו של יפן עוקב אחרי כל גור ומנהל תיעוד גנטי מלא.

בשנת 1937, כשהוקאידו הוכרז כמונומנט טבע חי, החלה ההפרדה הרשמית של הגזע משאר הכלבים היפנים. התקן נקבע בצורה מחמירה, והגזע קיבל הגנה חוקית. במלחמת העולם השנייה, מספר הכלבים היפניים ירד בצורה דרמטית בגלל מחסור במזון והפצצות. המגדלים ששרדו שיקמו את הגזע לאט, מתוך גרעין קטן של כלבים טהורים.

היחסים בין ההוקאידו לזרים הם נושא מורכב. הוא לא כלב חברותי במובן הרגיל. הוא לא יבוא לחבק כל אדם שנכנס הביתה. הוא יתבונן, יעריך, ויחליט. כלפי אנשים שהוא מחשיב כחלק מהשבט שלו, הוא חם ונאמן. כלפי זרים מוחלטים, אדיש או חשדן. כלפי אנשים שהתנהגו כלפיו לא יפה, הוא זוכר. הזיכרון שלו לטובה ולרעה הוא יוצא דופן.

בקיצור, ההוקאידו הוא גזע עתיק, אמיץ ואינטליגנטי, שנוצר בצפון יפן הקר לציד דובים. לא סוג של אקיטה קטן, אלא גזע ייחודי עם היסטוריה משלו. נדיר, מאתגר, אבל לכל מי שמתאים לו, מדובר בקשר עמוק ומשמעותי עם כלב יוצא דופן.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים