גאלגו ספרדי: רץ המרחקים הארוכים של ספרד

הרבה אנשים חושבים שגאלגו ספרדי הוא פשוט גרסה ספרדית של הגרייהאונד האנגלי. אותו סוג כלב, אותה מטרה, אותו אופי. זו טעות נפוצה ומובנת, כי הם נראים דומים. אבל הם לא אותו כלב. קודם כל, יש סיכוי טוב שהגאלגו הוא האב הקדמון של הגרייהאונד האנגלי, לא ההפך. אבל יותר חשוב מזה: הגרייהאונד פותח למסלול, לספרינט קצר ואלים על מסלול מעגלי. הגאלגו פותח לשטח פתוח, לרדיפת ארנבות במישורים הספרדים, לריצה שנמשכת דקות, לא שניות. וזה יצר שני כלבים שונים מהותית, במבנה הגוף, באופי, ובמה שהם צריכים מהאדם שלהם.

סיפור מהשטח: לונה שלא ידעה מתי לעצור

לונה הגיעה אלי כשהיא בת שנתיים. משפחה מתל אביב אימצה אותה מעמותת הצלה ספרדית. הם קראו לי כי היא הרסה להם את הדירה. לא תוקפנית, לא מפחידה, פשוט לא יודעת לעצור. היא רצה בחזרה וקדימה במסדרון, משתוללת בפארק בלי סוף, לא מצליחה לנוח. הם חשבו שהיא היפראקטיבית. הם ניסו לשלוח אותה לאימוני צייתנות, והיא התנהגה כאילו כל הסיטואציה משעממת אותה. ישבה, קמה, הסתכלה על הדלת. האבחנה שלי היתה פשוטה: זה לא היפראקטיביות. זה כלב שנבנה לרוץ מרחקים ארוכים, ואף אחד לא נתן לו לרוץ אותם. לונה לא היתה צריכה עוד אימון צייתנות. היא היתה צריכה לרוץ. אבל לא כמו גרייהאונד שמתפרץ לחמש שניות וגמור. היא היתה צריכה ריצה מתמשכת, זו שהגוף שלה נבנה בשבילה. לקחנו אותה לשטח פתוח בחולון, ושחררנו אותה לריצה ארוכה ומבוקרת. שלושים דקות של תנועה מתמשכת, לא ספרינטים קצרים. אחרי שבועיים של זה, היא חזרה הביתה ונרדמה על הספה כמו כלב רגיל. הלקח כאן הוא קריטי: כשאתה לוקח גאלגו, אתה לוקח כלב שהגנטיקה שלו אומרת לו "תרוץ למרחקים ארוכים." אם אתה לא נותן לו את זה, הוא ימצא דרכים לפרוק את האנרגיה הזו, ורובן לא יהיו דרכים שאתה אוהב.

שורשים: מהמישורים של קסטיליה

הגאלגו ספרדי הוא אחד מגזעי הציידים העתיקים ביותר באירופה. השם שלו נגזר כנראה מהמונח הלטיני Canis Gallicus, כלב מגאליה, ויש תיאורים של כלב דומה מהמאה השנייה לספירה, כשהפרוקונסול הרומי אריאנוס תיאר את חוויותיו מציד ארנבות בספרד עם כלב מסוג vertragus. הוא תיאר את הציד בצורה שזהה לחלוטין לאיך שמצודים עם גאלגו בספרד גם היום.

אבל ההיסטוריה של הגאלגו כפי שאנחנו מכירים אותו התעצבה במישורי קסטיליה. במאות התשיעית והעשירית, כשהגבול בין הממלכות הנוצריות והמוסלמיות זז דרומה, שטחים עצומים של קסטיליה התפנו להתיישבות. השטחים האלה היו שטוחים, פתוחים, מלאים בבעלי חיים קטנים, בעיקר ארנבות. וזה יצר את המכלול המושלם לכלב רדיפה. הגאלגו הפך לכלב האופייני של פנים ספרד, בדיוק כפי שכלב הדם הפך לכלב האופייני של אזורי החוף.

מה שחשוב להבין הוא שהמישורים האלה, והארנבות האלה, הם שעיצבו את הגאלגו. ארנבת היא לא טרף שנתפס בספרינט. ארנבת רצה בזיגזג, משנה כיוון, בורחת למחילה. הציד שלה דורש כלב שיכול לרדוף דקות ארוכות, לעמוד בשינוויי כיוון, לא לוותר. וזה בדיוק מה שהברירה הטבעית והאנושית יצרה: כלב עם סיבולת, לא עם מהירות פיצוץ. כלב שירוץ ארבע מאות מטר ואז עוד ארבע מאות, ואז עוד קילומטר, עד שהארנבת תיפול מהרגליים מרוב עייפות.

הגאלגו היה כלב יקר ערך. במאה התשיעית והעשירית היו חוקים שונים בספרד שהענישו בחומרה הריגה או גניבה של גאלגו. בשנת 1081, ראש עיר בשם גוטיירז הוריש גאלגו בצוואה שלו, כלב שחור עם כתמים כסופים. זה לא סתם כלב. זה נכס. וזה אומר הכל על הערך שלו.

במאה העשרים, היה ניסיון להכליא גאלגו עם גרייהאונד אנגלי כדי לייצר כלבים מהירים יותר למרוצי מסלול. התוצאה? הכלבים היו אמנם קצת יותר מהירים, אבל הם איבדו את יכולת הריצה למרחקים ארוכים. מגדלים הגיעו למסקנה שזה לא שווה את זה. וזה בדיוק הנקודה: מה שהגאלגו מביא לשולחן הוא הסיבולת, לא המהירות. אם אתה מאבד את זה, איבדת את הכלב.

אופי: איך ההיסטוריה עיצבה אותו

הגאלגו הוא כלב שקט בבית. זה מפתיע אנשים, כי הם רואים כלב רזה ומהיר ומצפים ליצור אנרגטי. אבל הגאלגו לא נבנה להיות נמרץ כל הזמן. הוא נבנה לריצה ממוקדת וארוכה, וכשהוא לא רץ, הוא ישן. הוא חוסך אנרגיה. זו תכונה של רצי מרחקים: אתה לא בוזבז אנרגיה על שטויות. אתה שומר אותה לרגע שבו אתה באמת צריך אותה.

הברירה לציד ארנבות בשטח פתוח יצרה גם כלב עצמאי. הגאלגו רודף את הטרף שלו לבד, בלי הנחייה אנושית רצופה. בציד מסורתי, הכלב משוחרר בשטח וצד לבד. האדם לא מתערב ברדיפה עצמה. זה יצר כלב שחושב בעצמו, שמקבל החלטות, שלא צריך שיגידו לו כל צעד מה לעשות. וזה משפיע על האימון: גאלגו לא יעשה משהו רק כי אמרת לו. הוא צריך להבין למה, והוא צריך שזה יהיה מעניין אותו.

הוא גם כלב רגיש. הרגישות הזו נובעת משני דברים. ראשון, הוא נברר להיות קשוב לסביבה, לתנועות קטנות, לריחות ולקולות, כי זה מה שעזר לו לאתר את הארנבת מרחוק. שני, הוא לא נברר להיות קשוח. הוא לא כלב שמרה או כלב קרב. הוא כלב ציד עדין, ובעלים שמרימים קול או משתמשים בכוח פיזי יקבלו כלב שמתכווץ, נסוג, ומפסיק לשתף פעולה. ראיתי גאלגו שעברו עימות גורם פיזי, ולקח חודשים לבנות מחדש את האמון. אלו לא כלבים שסופגים וזזים הלאה.

הגאלגו הוא גם כלב חברתי מאוד עם בני מינו, אבל יכול להיות שמורן עם זרים. הוא לא תוקפני, אבל הוא זהיר. זה נובע מהעובדה שהוא חי בלהקות ציד, ולהקה שמקבלת זרים בקלות היא להקה שמסכנת את עצמה. הוא צריך זמן כדי להכיר מישהו חדש, וזה בסדר. אל תכריחו אותו.

אימון והנהגה

אימון גאלגו דורש גישה שונה מאימון רועה גרמני או לברדור. אתה לא יכול לבוא עם גישת "כהה וציית." הגאלגו יסתכל עליך כאילו איבדת את השפיות וילך לישון על הספה. מה שעובד עם גאלגו הוא חיזוק חיובי עקבי, סבלנות רבה, והבנה שהכלב הזה צריך להבין מה ההיגיון מאחורי מה שאתה מבקש.

הוא כלב שמגיב נהדל לאיתותים חזותיים. זה לא מקרה: כלב שצד בראייה, שרודף ארנבת בתנועה, מפותח לקרוא שפת גוף ותנועה. עבדו איתו עם סימנים ידניים מההתחלה. הוא ילמד אותם מהר יותר מפקודות קוליות.

הדבר הכי חשוב באימון גאלגו הוא ניהול הדחף לרדיפה. זה הדחף החזק ביותר אצלו, ואם אתה לא מנהל אותו, הוא ינהל אותך. ראיתי גאלגו שנמשך אחרי חתול ומשך בעלים בתוך ההליכה כאילו לא היו שם. אבל אם מלמדים מגיל צעיר "המתן" ו"אל תרדוף," ומתרגלים עם פיתיונות מבוקרים, אפשר ללמד אותו לשלוט בדחף. זה לא קסם, זה עבודה עקבית. והיא חייבת להיעשות, כי גאלגו שלא למד לשלוט בדחף הרדיפה הוא סכנה באזור עירוני.

על ההליכה, גאלגו צריך רצועה תמיד, חוץ משטחים סגורים ומובהרים. יש לו דחף רדיפה חזק מדי והוא מהיר מדי מכדי שתספיק להגיב. ראיתי גאלגו רודף אחרי אופניים של ילד, ואתם, לא הבנתי למה הוא התחיל. הוא פשוט ראה תנועה ויצא.

בריאות ותוחלת חיים

הגאלגו הוא גזע יחסית בריא. הוא חי בין עשר לשלוש עשרה שנים. הוא רגיש להרדמה, כמו רוב כלבי הציידים, וחשוב לעדכן את הוטרינר על זה לפני כל פרוצדורה. יש לו פחות בעיות גנטיות מגזעים מבויתים יתר על המידה, כי הוא נשמר ככלב עבודה ולא עבר ברירה קיצונית על מראה.

בעיות שכיחות כוללות בעיות שיניים, פציעות ריצה, ורגישויות עור. השרירים השטוחים שלו, שהם הסימן של רץ מרחקים, אומרים שיש לו פחות מסת שריר מגרייהאונד, ולכן הוא פגיע יותר לפציעות אם מאמצים אותו יתר על המידה בגיל צעיר מדי. אל תתחילו ריצה רצינית לפני גיל שנה וחצי, כשהגוף והמפרקים סגורים.

הוא רגיש לקור. הגוף הרזה והשיער הקצר לא שומרים חום. בחורף ישראלי הוא בסדר, אבל בלילות קרים או באזורים גבוהים, הוא צריך מעיל. אל תצחקו על זה, זה לא אופנה, זה צורך פיזיולוגי.

למי מתאים ולמי לא

הגאלגו מתאים למשפחה שיכולה לתת לו שטח פתוח לריצה מתמשכת, לא רק טיול קצר סביב הבניין. הוא מתאים למישהו שמבין שכלב עצמאי לא זהה עם כלב עקשן, ושהסבלנות באימון היא השקעה לטווח ארוך. הוא מתאים לבית עם גינה או למי שמטייל בשטחים פתוחים כל בוקר.

הוא לא מתאים לדירה קטנה בעיר אם אתם עובדים שעות ארוכות מחוץ לבית ואין לכם זמן לריצה יומיומית ארוכה. הוא לא מתאים למי שמצפה כלב שיעשה כל מה שאומרים לו בלי שאלות. והוא בהחלט לא מתאים למי שמאמין באימון יד קשה או תיקון פיזי. גאלגו תחת יד כזו יקרוס.

הוא טוב עם ילדים אם הילדים מכבדים את המרחב שלו. הוא לא כלב שסופג צעקות ומשחק גס. הוא יסוג ויתרחק. למדו את הילדים לגשת אליו בעדינות, ויהיה בסדר.

השוואה טבעית: גאלגו מול גרייהאונד אנגלי

ההשוואה הטבעית היא לגרייהאונד האנגלי. שניהם כלבי צייד, שניהם מהירים, שניהם רזים. אבל ההבדלים משמעותיים. הגרייהאונד הוא ספרינטר: מסת שריר גדולה יותר, חזה עמוק יותר, פיצוץ מהירות אלים. הגאלגו הוא רץ מרחקים: שרירים שטוחים יותר, חזה פחות עמוק, אחוריים גבוהים יותר מקדמת הגוף. הגרייהאונד רץ מאתיים מטר וגמור. הגאלגו רץ קילומטר וחצי ועוד רוצה.

באופי, הגרייהאונד יותר רגוע בבית, פחות עצמאי, יותר מתאים לחיים עירוניים כי הוא גמור מריצה קצרה. הגאלגו צריך יותר, לא באינטנסיביות אלא במשך. ובריאות, לגאלגו פחות בעיות גנטיות, כי הוא לא עבר ברירה קיצונית על מראה כמו הגרייהאונד המודרני.

מילה אחרונה

יש בגאלגו משהו שלא ניתן למדוד במספרים. זה כלב שנושא איתו אלפיים שנה של היסטוריה, שרדף ארנבות במישורי קסטיליה עוד לפני שהמילה "ספרד" התקיימה. הוא לא כלב שמתאים לכל אחד. אבל למי שמבין אותו, שנותן לו את המרחב והזמן שהוא צריך, הוא מחזיר נאמנות שאין לה סוף. הוא כלב שמזכיר לך שברירה לא תמיד הולכת לכיוון המהיר ביותר. לפעמים היא הולכת לכיוון הסיבולת, הסבלנות, והיכולת להמשיך כשכולם אחרים כבר עצרו.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים