אפגהאונד

סיפור מהשטח

דנה הגיעה אליי בת שנתיים. אפגהאונדית בכלבית, עם פרווה של שלושים סנטימטר ועיניים של צבי. הבעלים, זוג צעיר מתל אביב, היו בקצה. הם סיפרו שהיא לא חוזרת כשקוראים לה. בכלל. שהיא רצה אחרי כל דבר שזז. חתול, אופנוע, עלה שעף. שהיא הרסה את הדירה כשהייתה לבד. ששני מאלפים כבר ויתרו. אחד אמר שהיא "לא חכמה". השני אמר שהיא "בעייתית מיסודה". שניהם טעו בצורה מוחלטת. הדבר הראשון שעשיתי הוא לקחת את דנה למתחם סגור גדול. רחב. עם גדר גבוהה. ושיחררתי אותה מהרצועה. מה שקרה היה מדהים. הכלבה שהיתה "בלתי שליט" הפכה ליצור אחר. היא רצה. לא סתם רצה, היא עפה. מהירות שאי אפשר לתאר. העיניים שלה נדלקו. היא סרקה את השטח, חיפשה תנועה, הגיבה לכל דבר. זה מה שהיא. זה מה שהיא תמיד היתה. דנה לא היתה טיפשה ולא בעייתית. היא היתה כלב ציד שמקבל שני טיולים של עשרים דקות ביום על רצועה בשכונה צפופה. זה כמו לקחת טייס קרב ולשים אותו בתוך מכונית מגרש בלי אפשרות להמריא. הפתרון דרש עבודה. שלוש פעמים בשבוע, ריצה מלאה במתחם סגור עם גדר גבוהה. לא הליכה, לא ריצה קלה. ריצה מלאה, במהירות מקסימלית, עד שהיא נשמה כבד. פעמיים בשבוע עבודת ריח ומשחקי חיפוש. וכל יום, הליכה עם רצועה ארוכה שבה היא יכולה להריח ולחקור. בתוך שמונה שבועות, ה"כלבה בעייתית" הפכה לכלבה רגועה, ממוקדת, שחוזרת כשקוראים לה בתשעים אחוז מהמקרים. לא מאה אחוז. אף פעם לא מאה אחוז עם הגזע הזה. אבל תשעים אחוז זה ניצחון מדהים. הלקח ברור. אפגהאונד שלא מקבל ריצה מלאה וגירוי מנטלי הוא כלב בעייתי. לא כי הוא רע. כי הוא משועמם. וכלב משועמם מהסוג הזה, עם המהירות והאינסטינקטים שלו, ימצא דרכים לבטא את התסכול שלו שאף אחד לא יאהב.

שורשים והיסטוריה

האפגהאונד הוא מה שמכנים "גזע בזלי". כלב שקדם להופעת הגזעים המודרניים במאה התשע עשרה. מחקרים גנומיים מצביעים עליו כאחד מגזעי הכלבים העתיקים ביותר שקיימים. יש אפילו מיתוס שאומר שזוג אפגהאונדים ייצגו את מין הכלבים על תיבת נח. הוא קרוב משפחה ישיר של הסלוקי, ויש לו קרבת משפחה עם הטאזי מאזור הים הכספי ברוסיה וטורקמניסטן, ועם הטאיגן מהרי טיין שאן בגבול הסיני של אפגניסטן. השמות המקומיים שלו הם סאג-י טאזי בדארי וטאז'י ספאי בפשטו.

העבודה של האפגהאונד היתה ציד בראייה. לא בריח, בראייה. הוא סרק את השטח, איתר טרף ממרחק, וזינק. במהירות. הטריטוריה שלו היתה הרי אפגניסטן: קר מאוד בחורף, סלעי, תלול, קשה. כל תכונה פיזית של הגזע הזה היא תוצאה ישירה של העבודה הזאת ושל הסביבה הזאת.

הפרווה הארוכה והמשיית שכולם מתפעלים ממנה לא נוצרה בשביל תחרויות יופי. היא נוצרה כהגנה מהקור הצלול של ההרים. כלב קצר שיער בהרים של אפגניסטן בחורף לא שורד. הפרווה הזו היא מעיל חורף מולד, והיא עבדה בשביל זה אלפי שנים לפני שמישהו חשב על תצוגות כלבים.

כפות הרגליים הענקיות שלו הן לא מקרה. הן בולמי זעזועים. הן בנויות לריצה על סלעים, על קרקע קשה ומחוספסת. כלב שרץ בשישים קמ"ש בהרים צריך כפות רגליים שיעמדו בזה, והאפגהאונד פיתח אותן במשך אלפי שנים של סלקציה טבעית.

החזה העמוק והחביתי נותן לו קיבולת ריאות עצומה. זה כלב שנבנה לריצות ארוכות, לא לספרינטים קצרים. הוא יכול לרוץ ולרוץ ולא להתעייף. הגוף הרזה והשרירי הוא אווירודינמי, בנוי לחדור את האוויר במהירות. והזנב עם הטבעת בקצה היא סמן ויזואלי שעזר לצייד לעקוב אחרי הכלב כשהוא רץ בין סלעים ושיחים.

כשהגזע הגיע למערב במאה התשע עשרה, קציני צבא בריטים שחזרו מהודו הביאו איתם כלבים מסוג זה והציגו אותם בתערוכות תחת שמות שונים: "כלבי ברוקזי", "גרייהאונדים פרסיים". כלב אחד, זרדין, שהגיע בשנת 1907 מהודו עם קפטן ג'ון בארף, הפך למודל הראשון של הגזע והבסיס לסטנדרט הראשון שנכתב בשנת 1912. מלחמת העולם הראשונה עצרה הכל. אחרי המלחמה הגיעו שני קווי גזע עיקריים: קו בל-מאריי מבלוצ'יסטן, מהסוג המדברי עם פרווה פחות עבה, וקו גאזני מקאבול, מהסוג ההררי עם פרווה עבה יותר. רוב האפגהאונדים בארצות הברית מגיעים מקו גאזני. הסטנדרט הנוכחי נכתב בשנת 1948 ועדיין בשימוש.

אופי ומזג

העצמאות שלו היא הדבר הראשון שצריך להבין. האפגהאונד עבד לבד. הוא לא חיכה להוראות מהצייד. הוא סרק את השטח, החליט מה לרדוף, ופעל. כלב שחיכה לפקודה לפני שזינק החמיץ את הטרף. כלב שהסס אפילו רגע אחד לא הביא אוכל הביתה. אז נבחרו כלבים שמחליטים בעצמם, שסומכים על השיקול של עצמם, שלא זקוקים לאישור מבני אדם. וזה בדיוק מה שאתה מקבל היום: כלב שחושב בעצמו, שמחליט בעצמו, שלא ממהר לציית רק כי ביקשת.

סטנלי קורן, בספרו "האינטליגנציה של כלבים", דירג את האפגהאונד במקום האחרון מבין מאה ושלושים ושמונה גזעים ביכולת הבנת וציות פקודות. הוא כתב שהגזע דורש יותר משמונים חזרות כדי להבין פקודה חדשה, ומציית לפקודה הראשונה בפחות מעשרים וחמישה אחוזים מהמקרים. מאה ועשרים ואחד מתוך מאה ותשעים ותשעה מאלפים שקורן שאל דירגו את האפגהאונד בין עשרת הגזעים הנמוכים ביותר בציות. אבל זו לא טיפשות. זו אינטליגנציה אחרת. האפגהאונד לא טיפש. הוא פשוט לא בנוי לציית. הוא בנוי לחשוב, להחליט, ולפעול על פי שיקול עצמאי. זו בדיוק האינטליגנציה שנדרשה ממנו בהרים.

הנאמנות שלו היא עמוקה אבל סלקטיבית. האפגהאונד לא מחלק אהבה לכל עובר שחי. הוא נקשר לבני אדם שלו, והקשר הזה עמוק ואמיתי. אבל הוא אלוף כלפי זרים. מרוחק, מתנשא, בלתי נגיש. זה נובע מהעבודה: הוא עבד עם הצייד שלו, לא עם זרים. האמון שלו היה נתון לאדם אחד או למשפחה אחת. ולכן העברת אפגהאונד בוגר לבית חדש היא קשה מאוד. הוא לא נקשר מחדש בקלות. הוא לא מסוגל "להתחיל מחדש" כאילו כלום לא קרה. מי שמגדל אפגהאונד מגור יכול לבנות איתו קשר מדהים. מי שמאמץ אפגהאונד בוגר מקבל כלב שיזדקק לזמן רב כדי להיפתח.

יש לו צד אחר שרוב אנשים לא מכירים. האפגהאונד יכול להיות מגוחך וקופצני כשהוא משחק. הוא מתגלגל, קופץ, משתטה. המועדון האמריקאי מתאר אותו כבעל "פזילות מקסימה ונאמנות עמוקה" למרות המראה המלכותי. האישיות המשולבת הזו, אצילות בחוץ וטירוף בפנים, היא בדיוק מה שמקסים על הגזע הזה כשאתה מבין אותו.

דחף הטרף שלו הוא אחד החזקים שתמצא בכל גזע. זה כלב שנבנה לראות טרף ולרדוף. נקודה. אין כאן שיקול, אין כאן התלבטות. הוא רואה משהו זז, הוא רץ. זה אינסטינקט שאי אפשר לאלף אותו. אתה יכול לנהל אותו, אתה יכול למנוע מצבים, אבל אתה לא יכול לכבות אותו. בעלים שלא מבין את זה ומשחרר אפגהאונד במקום לא מגודר יקבל כלב שנעלם באופק אחרי החתול הראשון שראה. ובמהירות שלו, הוא יכול להיות במקום שלא יכול להגיע אליו לפני שהספקת להגיד את שמו.

אילוף ומנהיגות

אם יש גזע שמבדיל בין מאלף שמבין למאלף שלא, זה האפגהאונד. הגישה של "תעשה את זה כי אמרתי" לא עובדת פה. בכלל. כוח וצעקות רק סוגרים את הכלב הזה. הוא לא ילחם, הוא פשוט יכבה. יעמוד כמו פסל, יסתכל עליך במבט הזה שלו, ולא יעשה כלום. וזה יותר מתסכל מכל התנגדות אקטיבית.

חיזוק חיובי הוא הדרך היחידה. אוכל עובד, ועובד היטב. כדורים ומשחק עובדים עוד יותר טוב עם פרטים מסוימים. המפתח הוא לא לנסות להפוך את האפגהאונד לכלב צייתן. המפתח הוא לבנות איתו שפה משותפת שמבוססת על אמון והנאה. פקודות בסיסיות כמו "שב", "בוא", ו"השאר" חשובות. אבל הציפייה צריכה להיות ריאלית. הוא יציית כשהוא מבין למה, כשיש סיבה, וכשהסביבה לא מתנגשת עם האינסטינקטים שלו.

הדבר הכי חשוב באילוף אפגהאונד הוא ניהול. ניהול הסביבה. רצועה במקומות ציבוריים, מתחם סגור ומגודר לריצה חופשית, והבנה שדחף הרדיפה תמיד יהיה שם. אי אפשר לאלף את זה. אפשר רק לנהל את זה. בעלים שמקבל את המציאות הזאת יכול לחיות עם אפגהאונד נהדר. בעלים שמצפה שהכלב ישמע בכל מצב יהיה מתוסכל תמיד.

סוציאליזציה מוקדמת היא קריטית. אפגהאונד שלא נחשף לאנשים, לכלבים, לסביבות שונות בגיל הקריטי בין שישה שבועות לארבעה חודשים יהיה כלב מסוגר, חשדן, וקשה לטיפול כבוגר. החלון הזה פתוח פעם אחת. מי שמפספס אותו משלם מחיר גבוה.

בריאות ותוחלת חיים

תוחלת החיים של האפגהאונד היא בערך אחת עשרה שנים, לפי מחקר בריטי שמצא ממוצע של אחת עשרה שנים וחודש אחד, לעומת ממוצע של שתים עשרה שנים ושבעה חודשים לגזעים טהורים. המועדון האמריקאי מציין טווח של שתים עשרה עד שמונה עשרה שנים, אבל המספרים הריאליים נוטים לכיוון הנמוך יותר.

נקודה רפואית חשובה במיוחד: האפגהאונד, כמו כל כלבי הראייה, רגיש מאוד להרדמה. הם בעלי שומן גוף נמוך מאוד, והמינון הרגיל של חומרי הרדמה יכול להיות מסוכן עבורם. אם אתה צריך לעשות ניתוח או טיפול כלשהו עם הרדמה, חפש וטרינר שמכיר כלבי ראייה. זה לא משהו להתפשר עליו.

הבעיה החמורה ביותר של הגזע היא כילותורקס, מצב שבו צינורות הלימפה בחזה דולפים ומצטבר נוזל בחלל בית החזה. המצב הזה יכול להוביל לפיתול אונת ריאה, שדורש ניתוח חירום, ולעיתים קרובות הוא קטלני. החזה העמוק והחביתי של האפגהאונד, שהוא יתרון בריצה, הוא בדיוק מה שמעלה את הסיכון הזה.

בעיות נוספות: סרטן, אלרגיות, דיספלזיה של מפרק הירך, פיתול קיבה שכיח אצל כלבים בעלי חזה עמוק ודורש התערבות מיידית, שיתוק שיפון, קרדיומיופתיה מורחבת שכיחה פי שניים אצל זכרים מנקבות, בעיות עור כמו דרמטוזיס תלוית טסטוסטרון אצל זכרים מסורסים, ניוון רשתית מתקדם, קטרקט, ומחלת נוירופתיה של מותן האפגהאונד שגורמת לחולשה ברגליים האחוריות. המועדון האמריקאי ממליץ על בדיקות תקופתיות של מפרק הירך, עיניים, ובלוטת התריס. מגדלים אחראיים עושים את כל הבדיקות האלה לפני רבייה.

הפרווה דורשת תחזוקה רצינית. מדובר בשעות בשבוע של סירוק כדי למנוע קשרים והסתבכויות, ורחצה תקופתית עם שמפו ומרכך. זו לא פרווה שמתחזקת לבד. זו פרווה שדורשת עבודה.

למי מתאים ולמי לא

האפגהאונד מתאים לאדם שמבין מה הוא לוקח. למי שיש לו מתחם סגור ומגודר לריצה, או גישה למתחם כזה. למי שיש זמן לטפח פרווה. למי שמוכן לקבל שהכלב שלו לא יציית כמו לברדור.

הוא לא מתאים למשפחה עם ילדים קטנים. המועדון האמריקאי ממליץ עליו כ"לא מומלץ" עם ילדים צעירים. הוא לא אגרסיבי, אבל הוא עצמאי, רגיש, ולא סבלני לטלטלות ולרעש. הוא לא מתאים לבית עם כלבים קטנים או חתולים, כי דחף הרדיפה שלו יכול להיות קטלני. הוא לא מתאים לדירה קטנה בלי גישה למרחב פתוח ומגודר. והוא לא מתאים למי שמצפה כלב שמירה. הוא ינבח כשיראה משהו, אבל הוא לא יקפוץ להגן. זה לא התפקיד שלו.

השוואה טבעית: אפגהאונד מול סלוקי

אי אפשר לדבר על אפגהאונד בלי לדבר על הסלוקי. הם קרובי משפחה ישירים, שניהם כלבי ראייה עתיקים, שניהם בזליים. אבל ההבדלים משמעותיים ונובעים מהסביבה שבה כל אחד מהם פותח.

הסלוקי פותח במדבר. פרווה קצרה יותר, גוף יותר יעיל תרמית, בנוי לריצות ארוכות בחום. האפגהאונד פותח בהרים. פרווה ארוכה ועבה להגנה מקור, כפות רגליים גדולות יותר לקרקע סלעית. הסלוקי יותר מפוזר גנטית ברחבי המזרח התיכון, האפגהאונד יותר ממוקד באזור אפגניסטן וההרים שמסביב.

באופי, שניהם עצמאיים ובעלי דחף טרף חזק, ושניהם לא מהירים בציות. הסלוקי נוטה להיות קצת יותר נגיש וחברתי. האפגהאונד יותר אלוף ומרוחק. הסלוקי יכול להסתדר בדירה אם מקבל מספיק ריצה. האפגהאונד מתמודד טוב יותר עם קור וגרוע יותר עם חום. שניהם כלבים שלא מתאימים לכל אחד, אבל למי שמתאים, כל אחד מהם הוא חוויה ייחודית.

סיכום

האפגהאונד הוא כלב של הרים וראייה. כלב שנולד לרדוף טרף במהירות מטורפת בשטח הקשה של אפגניסטן, וכל תכונה שלו, מהפרווה המשיית שמגנה מקור ועד לכפות הרגליים שבולמות זעזועים, מהעצמאות המוחלטת ועד לדחף הרדיפה הבלתי ניתן לכיבוי, היא תוצאה של אלפי שנים של סלקציה לעבודה אחת. מי שלוקח אפגהאונד לוקח על עצמו לתת לו מרחב לרוץ וגבולות ברורים. סבלנות רבה. ובעיקר, כבוד למי שהוא. כי הוא לא ישנה. הוא לא יהפוך ללברדור. הוא יישאר מה שהוא תמיד היה: כלב ציד עתיק ועצמאי שלא מתנצל על מי שהוא.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים