בובייה דה ארדן: הטרקטור השעיר של הארדנים

ידוע גם כ: כלב ההנעה של הארדנים , ארדן קאטל דוג, כלב הבקר של הארדנים, הבובייה הקטן

הפתיחה: "זה בובייה דה פלנדר, נכון?"

אני פוגש אנשים שאומרים לי את זה כל שנה. מישהו רואה כלב שעיר, קומפקטי, עם זקן וגבות עבות, ואומר: "בובייה דה פלנדר, נכון?" ואז הוא מסתכל שוב: "רגע, למה הוא קטן? ולמה יש לו אוזניים זקופות?"

המיתוס שהבובייה דה ארדן הוא "בובייה דה פלנדר במהדורה מוקטנת" הוא המיתוס הכי נפוץ והכי מסוכן על הגזע. כי מי שמקבל בובייה דה ארדן מתוך מחשבה שהוא קונה פלנדר קטן, מקבל הפתעה גדולה. זה לא אותו כלב בגודל שונה. זה כלב אחר לגמרי.

הבובייה דה ארדן נולד לעבודה קשה בשטח קשה. הוא לא נולד להיות כלב תצוגה מלוטש. הוא נולד להיות כלב דרייב , לא כלב רועים . ההבדל בין השניים הוא לא טכני. הוא יסודי. כלב דרייב עובד מאחורי העדר. הוא דוחף, לוחץ, מאיים. הוא משתמש בכוח, לא בעין.

ומי שחושב שבובייה דה ארדן הוא "פלנדר סתגלן יותר" טועה. הוא אומנם סתגלן, אבל הסתגלנות הזאת באה עם מחיר: עקשנות שאין שנייה לה, עצמאות שמאתגרת כל מאלף, ורצון עז לקבל החלטות לבד.

סיפור שטח: מיכה, רקס, והפרה שלא הייתה

מיכה התקשר אליי מקיבוץ בעמק יזרעאל. הוא קנה גור בובייה דה ארדן ממי שנסע לבלגיה והביא זוג. מיכה חיפש כלב עבודה למשק: בקר, כבשים, קצת שמירה. הוא קרא לו רקס.

"רקס בן שנה וחצי", אמר מיכה. "והוא התחיל לתקוף את הפרות. הוא לא רועה אותן: הוא נושך אותן. הוא כמעט הרג עגלה אתמול".

הגעתי לקיבוץ. רקס עמד בחצר, מבנה קומפקטי, פרווה גסה ומבולגנת, זקן עבות, עיניים כהות. הוא הביט בי במבט שאומר: "אתה לא מחליט פה. תן לי סיבה".

יצאתי איתו לשדה. הכנסתי אותו למכלאה עם פרה אחת. במקום להסתובב סביבה כמו קולי, הוא נכנס ישירות, ראש נמוך, נוהם, ומשך אותה ברגל האחורית. הפרה כמעט הפילה אותו. הוא לא ויתר.

שאלתי את מיכה שאלה אחת: "איך אימנת אותו לעבוד עם הבקר?" "לא אימנתי", אמר מיכה. "חשבתי שזה בא להם טבעי. הוא בובייה, לא?"

האבחנה: רקס לא היה כלב תוקפני. הוא היה כלב דרייב טהור . הגזע שלו נבחר במשך דורות לדחוף בקר בכוח, לא לעגל אותו בעדינות. הבעיה לא הייתה תוקפנות. הבעיה הייתה שלושה דברים: עבודת הדרייב שראתה בפרות מטרה לדחוף, יצר הציד שראה בעגלה בורחת טרף, ויצר הטרף שהפעיל את סיום הציד: נעילה והפלה.

ההתערבות: הפסקנו לעבוד עם בקר. חודש שלם של עבודת בסיס: שליטה בדחפים, "תראה אותי לפני שאתה פועל", חיזוק שליטה עצמית מול גירויים. אחרי חודש, התחלנו מחדש עם אווזים: פחות מסוכנים, יותר סלחניים לטעויות. רקס למד להניע עדר בלי לנשוך. לאט, אבל בטוח.

התוצאה: תוך שלושה חודשים רקס עבד עם כבשים. הוא לא נגע בבקר. מיכה הבין שהפקיד בידיו כלב דרייב, לא כלב רועים. הוא שינה את הציפיות, ובנה מערכת עבודה שמתאימה לכלב, לא לפנטזיה שלו.

הלקח: בובייה דה ארדן הוא לא בובייה דה פלנדר קטן. הוא יצירה אחרת לגמרי. מי שלא מבין את ההבדל בין כלב דרייב לכלב רועים יקבל הפתעה גדולה וכואבת.

FCI: קבוצה 1, סקציה 2

ה-FCI מסווג את הבובייה דה ארדן בקבוצה 1 , סקציה 2 , עם מבחן עבודה. מספר תקן FCI: 171.

מבחינה פיזית, מדובר בכלב בינוני. משקל הזכרים נע בין 28 ל-35 ק"ג, והנקבות קלות יותר, במשקל 22 עד 28 ק"ג. הגובה בשכשך נע בין 56 ל-62 ס"מ לזכרים ובין 52 ל-56 ס"מ לנקבות, עם סובלנות של עד 1 ס"מ מעל או מתחת. תוחלת החיים הממוצעת היא 10 עד 12 שנים, כמו אצל רוב כלבי הבקר בגודל דומה.

באשר לצבעים: כל הצבעים מותרים פרט ללבן. הנפוצים ביותר הם ברינדל , פלפל-מלח, חום-אדמדם, ואפור מעורב בשחור ושזוף. סימן ההיכר המובהק של הגזע הוא הפרווה הגסה הכפולה, הזקן והשפם המכסים את הלוע, הגבות העבות שמעניקות לו מראה רציני, והאוזניים הזקופות .

ארץ המוצא של הבובייה דה ארדן היא בלגיה, והפטרונות הרשמית היא Société Royale Saint-Hubert . הגזע זכה להכרה של UKC ב-1 ביולי 2006.

### רקע היסטורי: שורשי הגזע בארדנים

הבובייה דה ארדן התפתח באזור הארדנים, אזור הררי ומבודד בגבול בלגיה-צרפת. הנוף הקשה, החורפים הקרים והקרקע הסלעית עיצבו גם את האנשים וגם את הכלבים שלהם. האיכרים בארדנים לא חיפשו כלב יפה. הם חיפשו כלב שיחזיק מעמד. כלב שיוכל לרוץ קילומטרים בשטח טרשי, לדחוף פרות סוררות בלי לפחד מקרניים, ולעבוד גם כשהבעלים לא נמצא בסביבה.

הבידוד הגאוגרפי של אזור הארדנים שיחק תפקיד מפתח בשמירה על טיפוס הכלב הזה. בעוד שבמישורים הפלמיים התפתחו גזעים מעודנים יותר , בארדנים נשאר כלב העבודה הפרקטי והקשוח. הברירה הטבעית והברירה המלאכותית הלכו יד ביד: כלב שלא היה קשה מספיק פשוט לא שרד.

המהפכה התעשייתית והתיעוש החקלאי של אמצע המאה ה-20 כמעט חיסלו את הגזע. חקלאים עברו מטרקטורים עם פרסות לטרקטורים עם גלגלים, והצורך בכלבי בקר ירד פלאים. בסביבות 1985, הכריזו שהגזע נכחד. אבל אז, כמו באגדה טובה, נמצאו כמה פרטים בודדים בחוות נידחות. מגדלים מסורים לקחו על עצמם פרויקט שימור גנטי, ובעזרת מעט הכלבים ששרדו, הצליחו להחיות את הגזע. כיום המספרים עדיין נמוכים, אבל הגזע יצא מסכנת הכחדה: אם כי המגוון הגנטי נותר מוגבל.

ההיסטוריה הזאת עיצבה את האופי של הבובייה דה ארדן לכלב עצמאי, החלטי, וללא פחד. אותו תמהיל של קשיחות, תושייה וכושר הישרדות שהיה נחוץ לעבודה בארדנים הוא בדיוק מה שהופך אותו למאתגר כל כך בבית מודרני. הוא לא שוכח שהוא נולד לעבוד. הבעיה היא שלא לכלנו יש עדר פרות להציע לו.

רצף טריפה: Predatory Sequence

הבובייה דה ארדן הוא כלב דרייב , מה שאומר שרצף הטריפה שלו שונה מרוב כלבי הרועים. במקום לעגל בעדינות, הוא דוחף, לוחץ, ומפעיל לחץ פיזי. ההשלבים האחרונים של הרצף: נשיכה והריגה: קרובים לפני השטח יותר מאשר אצל בורדר קולי או רועה אוסטראלי.

רצף הטריפה של הבובייה דה ארדן מחולק לשבעה שלבים. השלב הראשון הוא זיהוי: הערנות שלו גבוהה במיוחד, והוא מגיב לכל תנועה בשדה בעוצמה חזקה מאוד.

איך לחיות עם בובייה דה ארדן

מי שחושב שבובייה דה ארדן הוא כלב מתחיל, טועה. זה כלב לבעלים מנוסים שמבינים מה זה עבודת דרייב. הוא לא סולח על חוסר עקביות. הוא לא מתאים למי שלא יכול לתת לו עבודה יומיומית.

פעילות גופנית : שעה עד שעתיים ביום, אבל לא סתם ריצה. הוא צריך עבודה משמעותית, רצוי עם עדר. אם אין לכם צאן, חפשו ספורט כלבי כמו טריבול (Treibball) או אימוני רעייה מלאכותיים.

חינוך ואילוף : עקביות היא שם המשחק. הבובייה דה ארדן בודק כל הזמן: מי מחליט פה? הוא יכבד רק בעלים שבטוח בעצמו. שיטות אילוף רכות מדי לא עובדות איתו, כי הוא פשוט יתעלם מהפקודות שלך. שיטות קשות מדי יהרסו את הקשר. צריך איזון של סמכות וכבוד הדדי.

מגורים : גינה מגודרת היא חובה. לא דירה. הוא צריך מרחב, וכשהוא רוצה לאכוף משהו, הוא יעשה את זה במלוא הכוח. הקשר עם המשפחה הוא חזק, אבל הוא לא כלב ספות. הוא יעדיף לשכב בחצר, לפקוח עין על השטח ולשמור, מאשר להתכרבל על הכרית בסלון.

ילדים : עדין עם ילדים שהוא גדל איתם, אבל לא סובל התנהגות לא מכבדת. צריך ללמד ילדים לכבד את המרחב שלו.

בריאות ותוחלת חיים

הבובייה דה ארדן הוא גזע בריא יחסית, בעיקר בגלל המאגר הגנטי המצומצם אבל המחוסן. אין בעיות תורשתיות מובהקות כמו בכלבי תערוכה. אבל יש כמה נקודות שכדאי לשים לב אליהן: דיספלסיה של מפרק הירך (לוקסציה של מפרק הירך) נפוצה במידה מסוימת, בעיות עיניים כמו קטרקט מופיעות לעיתים, ומדי פעם אלרגיות עור. תוחלת החיים הממוצעת היא 10-12 שנים.

עקב הגודל של האוכלוסייה (עדיין קטן יחסית), חשוב לקנות ממגדל אחראי שעורך בדיקות בריאות, כמו צילומי מפרקים ובדיקות ראייה, ומשקיע בגיוון גנטי בתוך האוכלוסייה המצומצמת.

נכתב על ידי אייל קליין, מאלף כלבים