תחש זה כלב קטן, חמוד, עצלן, כזה שמתאים לסבתא. כך אומרים. כך חושבים כמעט כולם.

אתם מכירים את התמונה. תחש יושב על הספה, אוזניים שמוטות, עיניים עצובות, חמוד בצורה בלתי נסבלת. לפעמים הוא נובח על הדוור. חוץ מזה, חיית נוי.

האמת נראית אחרת. לגמרי.

התחש לא נוצר כדי לשבת על ספה. הוא נוצר כדי להיכנס למחילת גירית חשוכה, חיה ששוקלת כמוהו, בעלת טפרים ושיניים חדות כתער ונלחמת כמו שטן, ולצאת ממנה חי.

תחש הוא הטורף הקטן ביותר בעולם הכלבים. לא בצחוק. מבחינת יחס משקל-אומץ, הוא נמצא איפשהו בין טרייר לגלדיאטור. כלב שנלחם בגיריות במנהרות חשוכות, מטר מתחת לאדמה, בלי שאף אחד יראה או יעזור.

חמוד. בטוח.

פרק ראשון: נולד במחילה

השם מספר הכול. תחש, בשפת מוצאו, פירושו כלב גיריות. וזה בדיוק מה שהוא היה.

בגרמניה של המאה ה-17, ציידים חיפשו כלב שיעשה מה שכלב רגיל לא יכול: להיכנס לתוך מאורת גירית, להתמודד איתה במרחב סגור, ולהבריח אותה החוצה או להרוג אותה בפנים.

הגירית היא לא חיה קטנה וחמודה. היא עשרה עד חמישה עשר קילו של טפרים, שיניים, זעם טהור, ועור עבה במיוחד שמקשה על נשיכות חודרות. הציידים ניסו פוקס טריירים, קטנים מדי. ניסו כלבים גדולים, לא נכנסים למחילה. לא היה כלב שעשה את העבודה.

עד שמישהו חשב: למה שלא ניצור כלב במיוחד לזה?

התוצאה היא אחד המבנים הייחודיים בעולם הכלבים. רגליים קצרות, כדי לזחול במנהרה צרה. חזה עמוק, עם ריאות גדולות לנשימה במרחב סגור עם חמצן מוגבל, ולב גדול שמספק דם לשרירים במאמץ עצום. עור רפוי, לא לאסתטיקה: במאבק עם גירית, העור הרפוי מאפשר לתחש להסתובב בתוך העור שלו ולנשוך חזרה גם כשהגירית תופסת אותו. זנב עבה וחזק, כי הצייד תפס בזנב כדי לשלוף את הכלב מהמחילה. לא פלא שתחשים שומרים על זנב זקוף וקשיח: אין להם בלם.

ואז הנביחה. מטר מתחת לאדמה, הצייד צריך לשמוע מה קורה. הנביחה הרמה של התחש היא לא רעש סתם. היא מערכת קשר בין הכלב לצייד. הכלב אומר, אני כאן, מצאתי אותו, אני מחזיק אותו.

בקרב ציידים גרמניים היה הבחנה דקה: לא כל תחש הוא תחש עובד. המונח הציידי הבחין בין תחש תערוכה לתחש שעובד, בדיוק כמו שהבחנה דומה קיימת אצל הרועה הגרמני. העבודה היא לא תואר כבוד. היא המהות.

במאה ה-19 התחש התפשט מגרמניה לאירופה. האצולה, ובעיקר החצר המלכותית, גידלו תחשים לציד שועלים, ארנבות ועופות. המלכה ויקטוריה עצמה החזיקה תחשים והפכה את הגזע לאופנתי באנגליה. ב-1888 נוסד מועדון התחש הגרמני, מהראשונים מסוגו בעולם, שמנהל את הגזע עד היום ומפעיל מבחני עבודה.

פרק שני: סיפור מהשטח : מיקה והתן

רונית התקשרה אליי מודאגת. התחש שלה, מיקה, בת שנתיים, ניסתה להתקרב לתן בפארק. לא מתוך סקרנות. מתוך כוונה.

היא רצה אליו ישר, נבחה, כמעט נכנסה איתו לקרב. הייתי בטוחה שהוא יטרוף אותה.

שאלתי: היא נראתה מפוחדת?

להיפך. היא נראתה כאילו זה הרגע שלה.

אמרתי לרונית: את יודעת מה זה תחש?

כן, כלב ציד גרמני קטן.

קטן עם יצר קרב. מיקה לא ראתה תן. היא ראתה מטרה. והיא לא פחדה, כי התחש, בשלוש מאות השנים האחרונות, נועד בדיוק לזה: להיכנס למחילה, להתמודד עם חיה אכזרית, ולנצח.

רונית לא האמינה. היא חשבה שהיא קיבלה כלב ספות. קיבלה לוחם מאורות.

פרק שלישי: רצף הטריפה ששובר את המודל

רוב גזעי הציד עוברים רצף התנהגותי: כיוון, קיבוע מבט, התגנבות, מרדף, תפיסה, הרג. התחש שובר את המודל. הוא מדלג על הקיבוע, מדלג על ההתגנבות. ניגש ישר, נושך, מחזיק.

הסיבה פשוטה: במחילה אין אור. העין לא רלוונטית. הראייה כמעט חסרת ערך בחשיכה. מה שכן עובד זה האף, שעוקב אחרי ריח הטרף, והמרדף, שבמנהרות צרות הוא קצר, אינטנסיבי, מפרץ של שנייה. ואז הנשיכה.

נשיכת התחש היא מהחזקות בעולם הכלבים יחסית לגודל. זה לא מקרי. גיריות לא נופלות מנשיכה חלשה, והפה החזק נועד לחדור עור עבה. הוא נושך, מחזיק, ולא מרפה.

ההבדל המהותי מפיטבול: הפיטבול מחזיק ולא מרפה באוויר הפתוח, מול שור. התחש נושך, הורג ומפרק, במחילה סגורה. שניהם נועדו להחזיק. ההבדל הוא בסביבה ובמטרה.

פרק רביעי: היצרים שמניעים את הלוחם

יצר הטרף של התחש גבוה מאוד, ממוקד בטרף מחילות: ריח ותנועה מתחת לאדמה. יצר הציד שלו אינטנסיבי, לא כמו של כלבי ריצה למרחקים, אלא כמו מכונת לחימה במנהרה. הוא לא רץ מרתון. הוא קופץ לתוך קרב.

מול אנשים הוא נאמן למשפחה, חשדן לזרים, והרבה תחשים הם כלב של אדם אחד. מול כלבים אחרים הנטייה נמוכה עד בינונית, ותחשים עלולים להיות תוקפניים כלפי כלבים לא מוכרים, במיוחד מאותו מין.

יצר הקרב שלו, ביחס למשקל, הוא מהגבוהים שיש. התחש הוא אחד הכלבים הקטנים עם הכי הרבה יצר קרב יחסית לגודל. הוא לא יודע שהוא קטן. המוח שלו לא קיבל את ההודעה. כשתחש נלחם, הוא נלחם כמו פיטבול באריזה קטנה.

והטריטוריאליות שלו גבוהה. הבית, החצר, האוטו, שטח שלו. הנביחה הרמה היא אזהרה: נכנסת לשטח שלי.

פרק חמישי: מסרב הכבוד

בשפת מגדלי הגזע יש ביטוי שמתאר את התחש במדויק: מסרב כבוד. זה לא עקשנות רגילה. זה עיקרון. התחש לא סתם לא מקשיב. הוא מחליט במודע לא לעשות מה שאומרים לו, כי הוא חושב שזה לא רעיון טוב.

שלוש מאות שנים של עצמאות במחילה, בלי שאף אחד רואה או שולט. זה חותם באופי. כלב שחיכה להוראות לא שרד. כלב שקיבל החלטות עצמאיות, שרד והתרבה.

זה הופך אותו לאחד הגזעים הכי פחות נהיגים שיש. לא כי הוא טיפש. להפך. הוא אחד החכמים והמצחיקים ביותר. אל תצפה לריקול אמין: התחש יבוא כשהוא יחליט לבוא. אל תצפה להילוך לרגל מושלם: הוא ילך לאן שהוא רוצה. אל תצפה לצייתנות עיוורת: הוא שוקל כל פקודה ומחליט אם היא הגיונית.

מהצד החיובי, הוא מפצה בחוכמה, בהומור ובאישיות. אף גזע לא מצחיק יותר מתחש. אף גזע לא כיף יותר.

שלושת סוגי התוקפנות כולם רלוונטיים אצל התחש, וזה נדיר בגזע קטן. יצר קרב, ברמה יחסית גבוהה. דומיננטיות חברתית, גבוהה עד בינונית, הוא לא מפחד מאף כלב לא משנה הגודל. והגנה טריטוריאלית, גבוהה, הוא ינבח ויתקוף בפולש. מה שנקרא תסמונת הכלב הקטן הוא לא חוסר ביטחון. הוא פשוט לא יודע שהוא קטן.

פרק שישי: מיתוסים שצריך לפרק

תחש זה כלב לסבתא. טעות. הוא גזע ציד פעיל, עם יצר קרב מפותח, שדורש אילוף. הוא לא כלב דירה. הוא כלב עבודה באריזה קטנה.

תחשים סובלים מבעיות גב. נכון, אבל לא בגלל מבנה הגזע המקורי. התחש הגרמני המקורי היה קצר יותר, שרירי יותר, עם גב ישר. קווי התערוכה האמריקאיים האריכו את הגב יתר על המידה לאפקט פרסום, וזה יצר את בעיות הדיסקוס המוכרות. הפתרון: לקנות תחש מקווי עבודה או מקווי תערוכה גרמניים, לא אמריקאיים. הגב הקצר יותר הוא פחות בעיות.

תחש לא צריך הרבה פעילות. שקר. הוא נועד לעבוד. הוא צריך גירוי מנטלי, ריצה, חפירה, משחקי ריח. תחש משועמם הורס את הבית ואוכל את הספה.

תחש לא נושך. הוא אחד הגזעים הקטנים עם הכי הרבה מקרי נשיכה בדוחות הסטטיסטיים, במיוחד כלפי זרים. זה לא תוקפנות. זו טריטוריאליות ויצר קרב שמופעלים על מי שלא מזוהה כחבר.

פרק שביעי: איך לחיות איתו

מה עובד: עבודת אף, כי התחש חי לריחות, מחביאים חטיפים, משחקי חיפוש, מעקב אחרי שביל ריח. גבולות ברורים, כי הוא בודק אותם כל הזמן וצריך להיות עקביים בלי לשבור. אילוף סבלני, בלי לכעוס ובלי להרים קול, כי הוא לא מגיב טוב ללחץ. גירוי פיזי יומי, לא רק טיול סביב הבית, ריצה, חפירה מותרת, תנו לו בור חפירה. ושטח מגודר, כי הוא רץ אחרי ריח ולא שומע קריאות.

מה לא עובד: להשאיר אותו בחצר בלי גירוי, הוא יחפור מתחת לגדר ויברח. אילוף קשה וצעקות, הוא ינתק קשר, הוא לא פוחד, הוא מתעלם. לצפות לצייתנות של רועה גרמני, לא תקבלו. ולהשאיר אותו עם ילדים קטנים בלי השגחה, הוא לא יסבול משיכות וינשך בחזרה.

פרק שמיני: האם אני ממליץ?

התחש הוא אחד הגזעים הכי ייחודיים שיש: לוחם מאורות בגוף של חיית נוי, חכם, מצחיק, עצמאי עד כאב. הוא לא מתאים לכולם. הוא מתאים למי שרוצה כלב עם אישיות, לא למי שרוצה רהיט מתנועע.

אם אתה מוכן לקבל כלב שמחליט בעצמו, שמנביח כשבא לו, שמבדר אותך כל יום, שיהיה נאמן לך באמת, תקבל את אחד הכלבים הכי כיפיים בעולם.

אם אתה רוצה צייתנות, רגיעה, וחיים שקטים, תבחר גזע אחר. התחש לא יתפשר על מי שהוא.

מקורות

- FCI, Group 4, Dachshunds, fci.be - מועדון התחש הגרמני, teckelklub.de - Wikipedia, Dachshund (אנגלית וגרמנית) - Dachshund Breed Council UK, dachshundbreedcouncil.org.uk

נכתב על ידי אייל קליין, מאמן ומאלף כלבים מקצועי - בית הספר לאילוף כלבים