פוינטר בורגוס (Burgos Pointer) — העומד העתיק מקסטיליה

יש גזעים שכל העולם מכיר, ויש גזעים שגם הספרדים עצמם מתקשים לזהות. הפוינטר בורגוס, או בשמו המלא Perdiguero de Burgos, הוא אחד מגזעי הציד העתיקים ביותר בחצי האי האיברי, ובכל זאת מחוץ לספרד כמעט אף אחד לא שמע עליו. מי שמכיר את הפוינטר האנגלי או את הבראקו הספרדי עלול לחשוב שהבורגוס הוא עוד וריאציה של אותם גזעים, אבל האמת מורכבת יותר. הפוינטר בורגוס הוא לא פוינטר אנגלי עם שם ספרדי, ולא בראקו ספרדי כבד קצת יותר. הוא תוצר של תנאי שטח, אקלים וצרכי ציד שהתגבשו במשך מאות שנים ברמה הקסטיליאנית, והתוצאה היא כלב ציד עומדים בעל אופי ייחודי שכמעט ואין לו אח ורע.

הגזע נולד והתפתח במחוז בורגוס שבקסטיליה, ספרד, והעדויות הכתובות הראשונות לקיומו מגיעות כבר מהמאה ה-16. זה לא גזע שעוצב במכלאת תערוכות או קווי תערוכה מודרניים. זה גזע שהתגבש מתוך צורך טהור: הצורך בכלב ציד שיודע לעבוד בשטחים הקשים של צפון ספרד, בגשם, בחום, בשיחייה צפופה ובשטח הררי. התערובת הגנטית שממנה נוצר הבורגוס כוללת את הסבאוסו אספניול, כלב ציד ריח ספרדי ותיק, ואת הפצ'ון נבארו, כלב עמדים איברי קדום שכבר כמעט נכחד. השילוב הזה העניק לבורגוס חוש ריח חד במיוחד, גוף קומפקטי וחזק, וסבלנות אינסופית בשטח.

דומה לבראקו הספרדי במוצא ובתפקיד, אבל הפוך בו כמעט בכל פרמטר של מבנה ואופי. הבראקו הספרדי, שלעיתים מתבלבלים בינו לבין הבורגוס בגלל השם הדומה, הוא כלב קל יותר, זריז יותר, עם חיבור ישיר יותר לפוינטרים האירופיים הקלאסיים. הבורגוס כבד יותר, איטי יותר בתנועה, אבל יציב יותר בעמידה. בעוד הבראקו יכול לעבוד במהירות גבוהה יותר ולכסות שטחים נרחבים, הבורגוס עובד בקצב מדוד ומתודי, מתאים במיוחד לשטחים שבהם הציד דורש סבלנות ולא מהירות.

בגלל שהגזע עבד במשך דורות בשטחים הצפופים של קסטיליה, שבהם הצמחייה סבוכה והטרף נע בין שיחים ועמקים, הוא היום כלב שקט ונחוש, לא מתרגש בקלות, ולא נוטה לבזבז אנרגיה על תנועות מיותרות. מי שמכיר את הפוינטר האנגלי, שיודע לרוץ קילומטרים בשדות פתוחים ולכסות שטח עצום במהירות, ימצא את הבורגוס שונה לחלוטין בסגנון העבודה. הפוינטר האנגלי רץ בעקבות הריח, הבורגוס הולך. הפוינטר האנגלי עוצר בתנוחת עמידה דרמטית, גבוה ורזה, הבורגוס עוצר בתנוחה יציבה יותר, נמוכה יותר, רגועה יותר. שניהם מצביעים על הטרף, אבל הדרך שלהם שונה לגמרי.

הבורגוס תוכנן לעבוד בצוותא עם הצייד בשטחים שבהם הראות מוגבלת. זה לא כלב שאמור להתרחק קילומטר מהצייד ולסמן מרחוק. הוא אמור לעבוד קרוב, בשטח שבו הצמחייה גבוהה, לשמור על קשר עין או קשר קולי, ולהגיב לפקודות במהירות. בגלל שהגזע נבחר במשך דורות בדיוק בשביל המשימה הזאת, הוא היום כלב עם רמת צייתנות גבוהה במיוחד, נכונות לעבוד בשיתוף פעולה מלא, וחיבור רגשי חזק לבעלים.

בהשוואה לבראק ד'אוברן, הפוינטר הצרפתי האפור, הבורגוס דומה במידה מסוימת במזג הרגוע והמרוכז. גם הבראק ד'אוברן הוא כלב ציד עומדים כבד יחסית, עם אופי עדין ויכולת עבודה מצוינת בשטח. אבל הפוינטר בורגוס שונה ממנו במבנה הראש: לבורגוס ראש גדול וכבד יותר, עם שפתיים נפולות ודלדל כפול בולט, תכונות שהבראק ד'אוברן לא מפגין באותה עוצמה. האוזניים של הבורגוס ארוכות במיוחד, תלויות ומקופלות, מאפיין ייחודי שכמעט שאין בגזעי פוינטר אחרים.

המראה של הפוינטר בורגוס מעיד על תפקידו. זה כלב בעל מבנה ריבועי כמעט מושלם, כשהאורך שווה פחות או יותר לגובה בשכמות. החזה רחב ועמוק, מגיע עד לגובה המרפקים. הרגליים חזקות, עצם רחבה, כפות חתוליות וחזקות. הזנב מסורתית היה נקצר בשליש או בחצי מאורכו, נוהג שמקורו בתקופה שבה זנב ארוך היה מכשול בעבודה בשטח סבוך. הפרווה קצרה, צפופה, חלקה, והצבעים נעים בין לבן מנומר בחום, לבין חום עם כתמים לבנים. צבע שחור או סימני שיזוף הם פסולים בתקן, וזה אחד ההבדלים הבולטים מול גזעי פוינטר שמקבלים יותר מגוון צבעים.

הטמפרמנט של הבורגוס היום הוא תוצאה ישירה של מאות שנות ברירה טבעית וברירה מלאכותית. בגלל שהגזע נבחר במשך דורות בזכות יציבות נפשית, רוגע, חוסר תוקפנות ויכולת עבודה ממושכת ללא תסכול, הוא היום כלב בעל מזג שניתן לתאר רק כעדין. ה-FCI עצמו מתאר את הבורגוס כ"יציב, מאוזן, רגוע ושקול" עם הבעה רכה ואצילית. אלה לא סתם מילים יפות בתקן. אלה תכונות שהפכו אותו לכלב משפחה מצוין באזורים כפריים, למרות שבמקור הוא מעולם לא תוכנן לתפקיד הזה.

דומה לפוינטר האנגלי באינטליגנציה וביכולת הלמידה כשהאימון קשור לציד, אבל הפוך לגמרי בצורך האנרגטי. בעוד פוינטר אנגלי יכול להפוך לפצצת אנרגיה בלתי נשלטת אם לא נותנים לו לרוץ שעות ביום, הבורגוס מסתפק בפחות. הוא זקוק לפעילות גופנית יומיומית, בהחלט, אבל לא באותה רמה אכזרית שדורשים גזעי הפוינטר הבריטיים. מצד שני, הוא בהחלט לא כלב ספה. בשטח הוא עובד במרץ ובנחישות, אבל בבית הוא יודע להירגע. האיזון הזה נדיר בגזעי ציד עובדים.

גם מבחינת אינטראקציה חברתית, הבורגוס שונה מהבראקו הספרדי. הבראקו נוטה להיות חם ונסער יותר, חברותי עד כדי היצמדות לכל אדם. הבורגוס שמור יותר. הוא לא חששן ולא ביישן, אבל גם לא מתרוצץ לחבק כל זר שנכנס הביתה. הוא צופה, מעריך, ואז מחליט. התכונה הזאת, של ריחוק מסויג בלי תוקפנות, היא תוצאה ישירה של גידולו ככלב ציד שעובד עם אדם אחד או עם צייד בודד בשטח, לא ככלב לוויה רחב חברים.

בגלל שהגזע עבד במשך דורות בתנאי שטח קשים שדרשו קבלת החלטות עצמאית, הוא היום כלב אינטליגנטי מאוד, אבל האינטליגנציה הזאת לא תמיד מתבטאת בצייתנות אוטומטית. הבורגוס חושב, מעריך, ולפעמים מחליט שהדרך שלו טובה יותר. זאת לא עקשנות כמו של כלבי להקה צפוניים, אלא עצמאות מחשבתית. בעבודה בשטח זה יתרון עצום. באימון בסיסי, זה אומר שהמאלף צריך להרוויח את האמון של הכלב, לא רק לדרוש אותו בכוח.

גישת האילוף המתאימה לבורגוס שונה מזו שמתאימה לפוינטר האנגלי. הפוינטר האנגלי, במיוחד מקווי עבודה, עלול להיות רגיש ונרגש, ולהגיב בחרדה ללחץ. הבורגוס יציב יותר מבחינה רגשית, לא נשבר בקלות, אבל גם לא מתנפל על אימון בהתלהבות. הוא זקוק לאימון עקבי, סבלני, שנותן לו זמן להבין מה רוצים ממנו. חזרתיות חשובה, אבל לא פחות חשוב לגוון כדי לשמור על העניין שלו. בגלל שהגזע נבחר במשך דורות בשביל עבודה שדרשה התמדה לאורך זמן, הוא היום כלב שיכול לעבוד על משימה אחת במשך שעות, אבל דווקא במסגרת אילוף ביתי, הוא עלול להשתעמם מחזרתיות חסרת משמעות.

בהשוואה לבראק ד'אוברן, הבורגוס דומה בפתיחות לאילוף חיובי, אבל פחות מגיב לשיטות שמבוססות על משחק. בראק ד'אוברן נוטה להיות שובב יותר, להיכנס לאימון בהתלהבות של משחק. הבורגוס לוקח את העבודה יותר ברצינות. הוא יעבוד בשביל פיד חיובי, אבל הוא לא ירוץ לאימון כמו לטיול. זה כלב שמעריך כבוד הדדי יותר מאשר התלהבות ילדותית. מי שרוצה לעבוד איתו צריך למצוא את האיזון בין סמכות ידידותית לבין הבנה שהכלב מעריך יחסי עבודה שוויוניים יותר.

החיים עם פוינטר בורגוס אינם דומים לחיים עם אף אחד משני הגזעים המוכרים יותר שהוזכרו. בניגוד לפוינטר האנגלי, שלא תמיד מסתדר עם מגורים בבית, הבורגוס בהחלט יכול לחיות בבית בתנאי שיש לו מרחב תנועה וגישה לטבע. הוא לא כלב דירה, ודאי לא באקלים ישראלי חם. הוא זקוק לחצר גדולה, גישה לשטחים פתוחים, ואפשרות לצאת לטיולי שדה קבועים. אבל בתוך הבית, בשונה מגזעי עבודה רבים, הוא יודע להיות רגוע ושקט.

דומה לבראקו הספרדי ביכולת ההסתגלות לחיי משפחה, אבל הפוך ביחס לילדים. הבראקו הספרדי נהדר עם ילדים, אבל לפעמים נסחף בגלל האנרגיה הגבוהה שלו ועלול להפיל ילד בטעות. הבורגוס, באיטיות שלו ובזהירות שלו, מצטיין בטיפול בילדים. הוא לא קופצני, לא היסטרי, ויש לו סבלנות גבוהה. התקן הרשמי מתאר אותו כ"עדין" ושהתגובות שלו "צפויות". ילדים קטנים יכולים להסתובב סביבו בלי שהוא יתרגש. זה לא אומר שצריך להשאיר אותו ללא השגחה עם פעוטות, אבל בהחלט מדובר בכלב בטוח יותר במצבים חברתיים מאשר רוב גזעי הציד האחרים.

המערכת היחסית בין הבורגוס לבין בעליו היא אינטימית במיוחד. בגלל שהגזע עבד במשך דורות בשיתוף פעולה קרוב עם צייד בודד, הוא היום כלב שמתחבר עמוקות לאדם אחד. הוא יכול להסתדר עם שאר בני הבית, אבל הקשר החזק ביותר שלו יהיה עם האדם שמטפל בו, מאמן אותו, יוצא איתו לעבודה. זאת חרב פיפיות: מצד אחד, הנאמנות והמסירות יוצאות דופן. מצד שני, כלב כזה יכול לסבול מחרדת נטישה קשה אם הוא נשאר לבד שעות ארוכות על בסיס יומי.

הנדירות של הפוינטר בורגוס הופכת אותו לגזע כמעט מיתולוגי. האגודה הספרדית המלכותית לכלבים (RSCE) הגדירה אותו כאחד משישה עשר גזעים ספרדיים הנמצאים בסיכון. מחוץ לספרד, סיכוי נמוך ביותר לפגוש בורגוס בתערוכת כלבים או בטיול בפארק. מי שראה אחד באמת, מחוץ לעיתוני מגדלים, הוא בר מזל. המספרים הקטנים האלה משמעותם שמי שכן מגדל את הגזע עושה זאת מתוך אהבה ומסירות, לא מתוך שיקולי רווח. זו גם אחת הסיבות שהגזע שמר על האופי האותנטי שלו כל כך טוב.

דומה לבראק ד'אוברן במספרים הקטנים ובסיכון הגנטי, אבל הפוך במאמצי השימור. הבראק ד'אוברן נהנה מגופי שימור בצרפת שפועלים במרץ, והגזע נמצא בהתאוששות מסוימת. הבורגוס, למרות ההכרה של המועדון הספרדי והשתייכותו ל-FCI, סובל מהזנחה יחסית. פחות מגדלים, פחות גורים, פחות מודעות ציבורית. יש מגדלים ספרדים בודדים שמחזיקים את הגזע בחיים, רובם ציידים בעצמם, מעטים הם מגדלי תערוכות. המשמעות היא שמספר ההמלטות השנתיות נמוך, המגוון הגנטי מצומצם, והעתיד של הגזע תלוי במגדלים מסורים שמשקיעים משאבים עצומים בשימורו. מי שרוצה להביא בורגוס הביתה לא הולך לסייר במכלאות. מחפשים מגדל בשטח במשך חודשים, ולפעמים נסיעה לספרד היא בלתי נמנעת.

המחיר של כלב כזה משקף את הנדירות שלו. לא מדובר בהוצאה של כמה אלפי שקלים כמו על גזע פופולרי. הכנסת פוינטר בורגוס הביתה היא התחייבות כלכלית משמעותית, וגם מבחינת לוגיסטיקה. מי שירצה להביא גזע כזה לישראל יצטרך לארגן יבוא, ניירת, בידוד, וכל מה שכרוך בהכנסת כלב מחו"ל. ולמי שחושב שזה מסובך מדי, יש אלטרנטיבות מצוינות: הבראקו הספרדי, למשל, נפוץ יותר, דומה באופיו, אבל זמין יותר מבחינת מגדלים.

מבחינה בריאותית, הפוינטר בורגוס נחשב לגזע בריא יחסית, בעיקר בגלל שהרבייה התמקדה בכשירות לעבודה ולא במראה קיצוני. בניגוד לפוינטר האנגלי שסובל ממחלות תורשתיות כמו אפילפסיה ודיספלסיה של מפרק הירך בשכיחות לא מבוטלת, הבורגוס נהנה ממגוון גנטי מצומצם יחסית אבל מבחירה טבעית קפדנית. זה לא אומר שאין בעיות. דיספלסיה של מפרק הירך קיימת, ודורשת בדיקות סקר לפני רבייה. פיתול קיבה הוא סיכון בגזע בעל חזה עמוק כמו הבורגוס, במיוחד אצל כלבים שאוכלים ארוחה גדולה ואז יוצאים לפעילות. דומה לבראק ד'אוברן בנטייה לאלרגיות עור, אבל פחות חמור. מומלץ לשים לב לאיכות המזון, להימנע מהאכלת יתר, ולשמור על משקל תקין.

תוחלת החיים של הבורגוס נעה סביב 12 עד 14 שנים, נתון טוב לכלב בגודלו. בגלל שהגזע עבד במשך דורות בתנאי שטח שדרשו סיבולת לב-ריאה גבוהה, הוא היום כלב בעל מערכת חיסון חזקה ויכולת התאוששות מהירה ממאמצים. כלבים שעובדים בציד נשארים בכושר טוב עד גיל מבוגר יחסית.

בסופו של דבר, הפוינטר בורגוס הוא לא גזע להמונים. הוא לא כלב למתחילים, לא כלב למגורים בדירה, לא כלב לאנשים שיוצאים לעבודה בוקר עד ערב. אבל מי שמחפש כלב ציד או כלב לוויה רציני, יציב, חכם, עדין, ושקול, עם היסטוריה של מאות שנים של עבודה לצד אדם, יגלה שהבורגוס הוא אחד הגזעים המרתקים ביותר שקיימים. הוא חי ונושם דוגמה לאיך תפקיד והיסטוריה מעצבים אופי. כל תכונה שלו, מהאיטיות המחושבת בתנועה ועד הרכות בהבעה, מושרשת בעבודה שעשתה במשך דורות.

השאלה האמיתית היא לא האם הבורגוס הוא כלב טוב. הוא מצוין. השאלה היא האם יש לך את מה שצריך כדי לתת לחיה כזאת את החיים שהיא ראויה להם. אם התשובה היא כן, הבורגוס יגמול לך בידידות נדירה ובשותפות עבודה שאין כמותה.

נכתב על ידי אייל קליין, אילוף כלבים