בראק דו בורבונה (Braque du Bourbonnais) — הניצול שנולד עם זנב קצר טבעי

בראק דו בורבונה Braque du Bourbonnais

כשאני חושב על גזע ששרד נגד כל הסיכויים, הבראק דו בורבונה הוא דוגמה קלאסית. זהו אחד מגזעי כלבי הציד העומדים הצרפתיים העתיקים ביותר, גזע שכמעט ונכחד לחלוטין במלחמת העולם השנייה, אבל נשמר בזכות קבוצה מצומצמת של מגדלים נלהבים שמסרבים לתת לו להיעלם. הבראק דו בורבונה, שנקרא על שם מחוז בורבונה שבמרכז צרפת, הוא כלב בגודל בינוני עם פרווה מנומרת בצבע חום-כהה או כבד, לוע קצר יחסית, ואוזניים ארוכות ונפולות. אבל מעבר למראה, יש פה גזע עם אופי ייחודי, כזה שמשלב את הרגישות של כלב ציד עם הנחישות של עובד אמיתי.

אחת העובדות הכי ייחודיות על הבראק דו בורבונה, כזאת שתמיד מעוררת סקרנות אצלי, היא שהגזע נולד לעיתים עם זנב קצר טבעי. לא כל הפרטים נולדים כך, אבל השונות הזאת היא תכונה מובנית של הגזע. יש כלבים שנולדים בלי זנב כמעט, יש כאלה עם זנב קצר, ויש כאלה עם זנב מלא. המגדלים של הבראק דו בורבונה מעולם לא קיצצו זנבות באופן שיטתי, אלא פשוט קיבלו את השונות הטבעית הזאת כחלק מאופי הגזע. זה לא דבר שרואים בהרבה גזעים, ומבחינתי זו תזכורת לכך שהבראק דו בורבונה הוא גזע אותנטי, כזה שעבר דורות של ברירה טבעית והשתמר בזכות תכונות העבודה שלו.

ההיסטוריה של הבראק דו בורבונה מתחילה במחוז בורבונה שבצרפת של המאה השש-עשרה ואולי אף קודם לכן. הציידים המקומיים פיתחו את הגזע כדי שיתאים לציד באזור המרכזי של צרפת, אזור של גבעות מתגלגלות, יערות נשירים, ואדמות חקלאיות. הם נזקקו לכלב ציד עומד בגודל בינוני עם חוש ריח מעולה, סיבולת גבוהה, ויכולת לעבוד בצמוד לצייד. הבראק דו בורבונה התאים בדיוק לזה. בשונה מהפוינטר האנגלי שנבנה למהירות וכיסוי שטח גדול, הבראק דו בורבונה עובד בקצב מתון ומדוד יותר, אבל עם דיוק מרשים. הוא לא מתרחק מהצייד, הוא לא רץ לכל כיוון. הוא סורק את השטח בשיטתיות, מרים את הראש, מרחרח, ומזהה את הריח בדיוק שאפשר לצפות מכלב ציד שעבר דורות של ברירה לעבודה בתנאים מאתגרים.

במחצית הראשונה של המאה העשרים, הבראק דו בורבונה היה גזע פופולרי למדי בצרפת והופיע בתערוכות יוקרתיות. ציירים צרפתים תיארו אותו בציורים, והוא נחשב לאחד מגזעי הציד היפים והאלגנטיים של צרפת. אבל אז הגיעה מלחמת העולם השנייה, והרסה את האיזון העדין שהחזיק את הגזע בחיים. המלחמה עצרה את תוכניות הגידול, הרסה רישומים, ופיזרה את הכלבים הנותרים. בסוף המלחמה, הבראק דו בורבונה כמעט ולא היה קיים. ההערכות דיברו על פחות מכמה עשרות פרטים בודדים, אולי אפילו פחות מעשרה, ששרדו ברחבי צרפת. רגע קריטי שבו גזע שלם כמעט ונמחק מהזיכרון הקולקטיבי.

בשנות השבעים של המאה העשרים, קבוצה של מגדלים צרפתים החלה במאמץ שיטתי להחיות את הבראק דו בורבונה. הם יצאו לשטח, חיפשו כלבים בכפרים מרוחקים, אספו את הפרטים האחרונים ששרדו, וניסו לבנות מחדש את הגזע מאפס. העבודה הזאת הייתה קשה ומאתגרת, כי המאגר הגנטי היה מצומצם, והמגדלים נאלצו לעבוד עם מה שהיה להם. אבל ההתמדה השתלמה. לאט לאט, הגזע התאושש, ומספר הפרטים החל לעלות. ההכרה הרשמית מה-FCI הגיעה רק בשנת 1998, מה שאומר שהגזע היה על סף הכחדה מוחלטת רק כמה עשורים לפני כן. בגלל שהגזע כמעט ונכחד ועבר תהליך שיקום קפדני במשך כמה עשורים, הוא היום אחד מגזעי הציד הבריאים והשמורים ביותר באירופה מבחינת טמפרמנט ויציבות, אבל גם גזע עם מספרים קטנים מאוד שמציבים אותו בסיכון תמידי.

האופי של הבראק דו בורבונה, מתברר, הוא תוצאה ישירה של ההיסטוריה שלו. בגלל שהגזע עבר סלקציה קפדנית על ידי מגדלים שהתמקדו באיכות עבודה ולא במראה חיצוני, הוא היום כלב עם אופי יציב במיוחד. הבראק דו בורבונה הוא כלב רגיש, שמתחבר עמוק לבן אדם, רוצה לרצות, ויש לו יכולת מרשימה לקרוא את שפת הגוף של בעליו. הוא לא כלב שקופץ על זרים או נובח ללא סיבה. הוא לא עצבני ולא תוקפני. הוא שקט, מרוכז, ומחובר לרגע. מבחינתי, זהו אחד הכלבים הכי נעימים לעבודה צמודה, כי הוא מבין בדיוק מה אתה מצפה ממנו, ומתאים את עצמו לקצב שלך, כל עוד אתה מספק לו את הכיוון והעבודה שהוא צריך.

יש לי לא מעט ניסיון עם כלבי ציד מכל הסוגים, ואני תמיד אומר שבעלי בראק דו בורבונה צריכים להבין דבר אחד בסיסי: זה לא כלב ספה. למרות האלגנטיות והרוגע שלו בבית, בראק דו בורבונה הוא כלב עבודה עם דרייב ציד טבעי חזק. הוא צריך לרוץ, לחקור, להריח, ולעבוד. בלי זה, הוא לא יהיה מאושר. ראיתי לא פעם בעלים שלוקחים כלב מהסוג הזה למגורים בעיר, בלי גישה לשטח פתוח, והכלב פשוט דועך. הקסם של הבראק דו בורבונה נפתח רק כשהוא מקבל את מה שהוא צריך: מרחב, גירויים, ועבודה עם בן אדם. תנו לו את זה, ותקבלו כלב נאמן, רגיש ומחובר שיעבוד איתכם בלי סוף. תמנעו ממנו את זה, ותקבלו כלב מתוסכל שיכול לפתח בעיות התנהגות.

באילוף, הבראק דו בורבונה מגיב בצורה יוצאת דופן לחיזוק חיובי, אבל יש כאן ניואנס שחשוב להבין. הגזע הזה כל כך רגיש ורוצה לרצות, שאפילו תיקון קטן או טון דיבור לא מתאים יכולים להוציא אותו מריכוז. זה לא אומר שאי אפשר לתת גבולות. בהחלט אפשר וצריך. אבל ככל שהאילוף יהיה ברור יותר, עקבי יותר, ומבוסס על תקשורת חיובית, כך תראו תוצאות טובות יותר. שיטת האילוף שלי, שמשלבת עקביות עם הבנה של אופי הכלב, עובדת מצוין על הבראק דו בורבונה. אצלי בטיפול, מצאתי שהכלבים האלה מגיבים במיוחד לאילוף שמבוסס על חיבור ורצון משותף, לא על לחץ. התגמול הכי גדול בשבילם הוא לא האוכל או הצעצוע, אלא פשוט ההרגשה שהם עשו את העבודה כמו שצריך והרוויחו את הגאווה שלכם בהם.

ההשוואה הטבעית של הבראק דו בורבונה היא לבראקו איטלקי, כי שניהם גזעים עתיקים של כלבי ציד עומדים דרומיים עם רגישות גבוהה. אבל ההבדל הוא שבגלל שהבראקו איטלקי פותח באיטליה של הרנסנס בתנאים שונים, הוא היום כלב יותר דומיננטי ודינמי. לעומתו, הבראק דו בורבונה, שפיתח באיזור הכפרי והמבודד של מרכז צרפת, הוא כלב שקט יותר, אינטרוברטי יותר, אבל עם דרייב ציד נחוש לא פחות. השוואה טבעית נוספת היא לפוינטר הגרמני קצר-השיער, אבל ההבדל המהותי הוא שהבראק דו בורבונה קטן יותר, רגיש יותר, ופחות מתאים לעבודה במזג אוויר קיצוני. הוא נועד לעבודה בתנאים המתונים של מרכז אירופה, לא בחום הישראלי, מה שמחייב התאמות כשמגדלים אותו בארץ.

גם בהשוואה לביגל, יש דמיון בגודל ובאינסטינקט הציד, אבל הבראק דו בורבונה שונה מהותית בסגנון העבודה. ביגל עובד בלהקה ועוקב אחרי ריח על הקרקע, בעוד שהבראק דו בורבונה עובד לבד או עם צייד בודד, מרים את הראש כדי לזהות ריח באוויר, ועוצר בהצבעה קלאסית. אלה שני עולמות שונים לגמרי. השוואה לבראק ד'אוברן, קרוב משפחה צרפתי, מראה דמיון רב באופי ובגודל, אבל לבראק ד'אוברן פרווה כהה יותר, מנומרת בשחור-לבן היוצרת גוון כחלחל, ואילו הבראק דו בורבונה בצבעי חום-כבד ולבן.

השוואה טבעית נוספת היא לבראק פרנסה, שגדל באותו אזור גאוגרפי בערך. בגלל שהבראק פרנסה שימש ככלב ציד למגוון רחב יותר של ציידים באזורים מגוונים, הוא היום כלב קצת יותר גדול, עם אופי יותר אקסטרוברטי וגמיש. לעומתו, הבראק דו בורבונה, שחי בבידוד יחסי במחוז בורבונה, שמר על אופי אינטרוברטי יותר, רגישות גבוהה יותר, וסגנון עבודה מדוד ומחושב יותר. אלה הבדלים עדינים, אבל למי שעובד עם כלבי ציד, הם משמעותיים. הבראק פרנסה יסתגל מהר יותר לבית חדש ולאנשים חדשים, ואילו הבראק דו בורבונה ייקח זמן להכיר, אבל ברגע שיתחבר, החיבור יהיה עמוק יותר.

בארץ, הבראק דו בורבונה הוא גזע נדיר ביותר. אני לא נתקל בו בשטח כמעט בכלל. למי ששוקל להביא אחד, יש כמה דברים שצריך לדעת. ראשית, האקלים הישראלי החם הוא אתגר. לכלבי ציד עומדים צרפתיים, שפותחו בתנאים קרירים ומתונים, קשה בחום הישראלי. חשוב להקפיד על טיולים בשעות הקרירות, להימנע מהליכה על אספלט חם, ולדאוג לצל ומים זמינים תמיד. שנית, גזע כזה זקוק למרחב. חיים בדירה קטנה ללא גישה לחצר גדולה או שטח פתוח הם לא אידיאליים. שלישית, חשוב למצוא מגדל אחראי שעושה בדיקות בריאות מקיפות, במיוחד לעיניים ולמפרקים, ויודע לספר לכם על ההיסטוריה המשפחתית של הגור.

הבראק דו בורבונה הוא לא כלב קל במובן המסורתי. הוא לא כלב שתקחו לטיול של 20 דקות והוא יסתדר. הוא צריך תעסוקה, עבודה, וגירוי מנטלי לא פחות מפיזי. אבל למי שמוכן לתת לו את זה, הוא מציע אחת מחוויות האילוף והחיים המספקות ביותר בעולם הכלבים. זה גזע מיוחד לאנשים מיוחדים, כאלה שמבינים שכלב ציד הוא לא סתם חיית מחמד, אלא שותף לחיים.

הבראק דו בורבונה מתאפיין באורך חיים ממוצע של 12 עד 14 שנים, שזה טוב לגזע בגודלו. יש נטייה לבעיות עיניים כמו אנטרופיון (הפיכת עפעף פנימה), ודיספלזיה של מפרק הירך, כמו בהרבה גזעים. אבל בגלל המאגר הגנטי המצומצם, חשוב לבחור מגדל אחראי שעושה בדיקות בריאות. המגדלים המובילים של הגזע בצרפת, רובם ממשיכים את מסורת ההצלה של שנות השבעים, והם מקפידים על בריאות ואופי יותר מכל דבר אחר. הפרווה הקצרה והצפופה קלה לטיפוח, ואין נשירה מוגזמת.

בסופו של דבר, הבראק דו בורבונה הוא גזע שמתאים לאנשים שמחפשים כלב ציד רגיש, חכם ומחובר, שמוכן לעבוד איתם בשיתוף פעולה מלא. הוא לא מתאים למי שרוצה כלב שמירה או כלב ספה שמסתפק בטיול קצר. הוא מתאים בדיוק למי שמבין את המשמעות של עבודת ציד, מוכן להשקיע זמן ומקום, ומחפש שותף אמיתי לפעילות. זהו אחד הסודות השמורים של עולם הכלבים, גזע שהצליח לשרוד מלחמה והכחדה, וממשיך להילחם על מקומו בעולם המודרני. למי שיודע להעריך אותו, הוא מציע חברות שאין שנייה לה, עבודה משותפת שממלאת את הנשמה, והזכות להיות חלק מסיפור הישרדות מרתק שנמשך כבר מאות שנים.

הבראק דו בורבונה הוא גזע שמשקף את הכוח שבהתמדה ובאהבת אדם לכלבו. כל מי שמביט בו רואה לא רק כלב ציד מיומן, אלא סיפור שלם של שימור, התמסרות, ואהבה למסורת. למי שלוקח על עצמו את האחריות לגדל גזע כזה בישראל, יש לא רק כלב מצוין, אלא גם חלק ממורשת ציד אירופית עתיקה שעדיין חיה ונושמת.

נכתב על ידי אייל קליין, אילוף כלבים