בראק ד'אוברן (Braque d'Auvergne) — הפוינטר הכחול מהרי הגעש של צרפת

בראק ד'אוברן Braque d'Auvergne

דמיינו לעצמכם כלב ציד שהגיע מהרי הגעש הכבויים של מרכז צרפת, שנראה כאילו נצבע ביד אמן בגוונים של שחור ולבן שמתמזגים לכחול, וששמר על תכונות העבודה שלו במשך דורות מבלי להשתנות. זהו הבראק ד'אוברן, אחד מכלבי הציד העומדים הצרפתיים העתיקים ביותר, ועדיין אחד הנדירים ביותר. כמי שעובד עם כלבי ציד מסוגים שונים כבר רבע מאה, אני יכול להגיד שהבראק ד'אוברן הוא אחד הסודות השמורים ביותר של עולם הכלבים. הוא לא פוינטר אנגלי שנראה בכל תערוכה, ולא ויימראנר שכל צייד מכיר. הוא משהו אחר לגמרי: כלב שקט, מרוכז, עם חוש ריח חד במיוחד ונכונות אינסופית לעבוד בשיתוף פעולה עם האדם.

הטעות הנפוצה ביותר שאני נתקל בה היא שאנשים חושבים שהבראק ד'אוברן הוא פשוט וריאציה צרפתית של הפוינטר האנגלי, או גרסה כהה של הבראק פרנסה. שום דבר מזה לא מדויק. מדובר בגזע עצמאי עם היסטוריה משלו, שמקורותיו נעוצים עמוק באזור קאנטל שבמחוז אוברן, בלב צרפת. הפירוש המילולי של השם הוא "כלב ציד עומד מאוברן", ולפעמים קוראים לו "בלו ד'אוברן" בגלל הגוון הכחלחל של פרוותו המנומרת. זאת לא סתם פרווה שחור-לבן: הנקודות השחורות הצפופות על רקע לבן יוצרות אשליה אופטית של גוון כחול-אפור, בדיוק כמו שאצל הביגל או הגולדן רטריבר אין שני כלבים שנראים אותו דבר. המראה הייחודי הזה הוא אחד מסימני ההיכר הבולטים שלו, ואין לטעות בו.

ההיסטוריה של הבראק ד'אוברן מתחילה הרבה לפני שהמועדונים הכירו בו. הגזע קיים באזור הרי אוברן למעלה ממאתיים שנה, אולי יותר. לפי המסורת, מקורו בכלבי ציד עתיקים שהגיעו מצפון אפריקה עם הסוחרים והנוסעים, והשתלבו עם כלבים מקומיים של האזור. האזור ההררי והמבודד של אוברן, עם האקלים הקשה והטופוגרפיה המורכבת, יצר תנאים אידיאליים לשימור תכונות העבודה של הכלבים האלה. הציידים המקומיים, שהיו תלויים בכלביהם למחיה, בחרו בקפידה את הכלבים שהראו את חוש הריח הטוב ביותר, את הסיבולת הגבוהה ביותר, ואת היכולת לעבוד בשקט וביעילות בשטח הפתוח. בגלל שהגזע בודד גאוגרפית בהרי קאנטל במשך דורות, הוא היום אחד מגזעי הציד השמורים ביותר באירופה, כמעט ללא השפעות חיצוניות.

במשך שנים רבות, הבראק ד'אוברן היה מוכר בעיקר במחוז הולדתו. הציידים של אוברן העריכו אותו בזכות יכולתו לעבוד על כל סוגי השטח. הוא צד בשלוליות, בשדות פתוחים, ביערות, ובמורדות ההרים. בניגוד לפוינטר האנגלי שעובד בסגנון מהיר ושטחי יותר, הבראק ד'אוברן עובד בקצב מתון ומדוד, סורק את השטח בצורה שיטתית ומרוכזת. הוא לא רץ כמו משוגע לכל כיוון. הוא חושב, מרגיש, ומתקדם במחשבה. חוש הריח שלו עדין במיוחד, והוא מסוגל להריח עוף או שליו גם בתנאים הכי קשים. בגלל שהוא עבד בצמוד לציידים בהרים במשך דורות, הוא היום כלב שמתחבר עמוק לבן אדם ורוצה להיות חלק אינטגרלי מחיי המשפחה.

בשנת 1955, הפדרציה הבינלאומית לכלבים FCI הכירה רשמית בבראק ד'אוברן כגזע נפרד עם תקן FCI מספר 180, בקבוצה 7 של כלבי ציד עומדים. אולם, ההכרה הזאת לא הפכה אותו לפופולרי במיוחד. להפך. הבראק ד'אוברן נותר גזע נדיר גם בארץ מוצאו צרפת, ובוודאי שלא מחוץ לה. היקף הגידול המצומצם, לצד העובדה שהגזע מעולם לא הפך לאופנתי, שמרו על איכויותיו המקוריות. מי שמגדל בראק ד'אוברן היום עושה זאת מתוך אהבה ותשוקה לגזע, לא מתוך שיקולים מסחריים. זאת אחת הסיבות שהגזע לא סבל מהרס של תכונות העבודה שלו, תופעה שקרתה ללא מעט גזעי ציד פופולריים יותר.

הטמפרמנט של הבראק ד'אוברן הוא השילוב המעניין ביותר בין רגישות לנחישות. אצלי בטיפול, הגעתי למסקנה שהכלב הזה הוא אחד מגזעי הציד העומדים העדינים ביותר, אבל אל תבלבלו בין עדינות לחולשה. הוא קשוח, עמיד, ויכול לעבוד קשה במשך שעות. הרגישות שלו מתבטאת בקשר שלו עם הבעלים. בניגוד ללברדור שישמח לעבוד עם כל אדם, או לפוינטר האנגלי שהוא די עצמאי, הבראק ד'אוברן יוצר קשר עמוק מאוד עם האדם המטפל בו. הוא קורא כל הזמן את הבעלים שלו, מנסה להבין מה רוצים ממנו, ומשתדל מאוד לרצות. זה הופך אותו לכלב מהנה במיוחד לאילוף, אבל גם לכלב שזקוק לחיזוקים חיוביים ועקביות. שיטות קשות לא מתאימות לו. מי שינסה לשבור את הרוח של בראק ד'אוברן יגלה כלב שנסגר, נרתע, ומאבד את הביטחון העצמי שלו.

בגלל שהגזע עבד בהרים בתנאים קשים במשך יותר ממאתיים שנה, הוא היום בעל יכולת הסתגלות גבוהה ותיאבון עבודה בריא. בראק ד'אוברן שאין לו מה לעשות כל היום הוא כלב שימצא לעצמו תעסוקה, ולא תמיד כזאת שאנחנו נאהב. הוא זקוק לפעילות גופנית משמעותית. לא מספיק להוציא אותו לטיול של עשרים דקות מסביב לבלוק. הוא צריך לרוץ, לחקור, ולהשתמש בחוש הריח שלו. בעבודה עם גזעים מהקבוצה הזאת, ראיתי לא פעם שבעלים שאינם מספקים גירויים מספקים מגלים פתאום שהכלב שלהם מתחיל לפרק את הבית, לנבור בגינה, או להראות סימנים של חרדה. הבראק ד'אוברן צריך עבודה, כמו שהוא צריך אוכל ומים.

בהשוואה ללברדור הידוע, הבראק ד'אוברן חד פחות, ישיר פחות, אבל הרבה יותר מורכב רגשית. בעוד שללברדור הכל ברור ומיידי, אצל הבראק ד'אוברן יש יותר ניואנסים. הוא שוקל כל החלטה. הוא לא קופץ ראש. הוא מתבונן, מנתח, ורק אז פועל. זה הופך אותו לבן זוג מצוין לאדם שמחפש קשר עמוק, לא רק כלב שעושה מה שאומרים לו. עם הביגל, לעומת זאת, יש לו משהו משותף: חוש הריח. אבל בעוד שהביגל מונע על ידי האף וכל השאר בטל בשישים, הבראק ד'אוברן יודע לעבוד גם עם האף וגם עם המוח, וגם לשמור על קשר עם הבעלים תוך כדי עבודה.

גישת האילוף הנכונה לבראק ד'אוברן מתחילה בהבנה שהוא כלב רגיש. זה לא אומר שאתם צריכים למשוח אותו בכפפות של משי, אבל כן אומר שצריך להימנע מעימותים ישירים ומתוקפנות. עובדים איתו בחיבור. הרצון לרצות הוא אחד הכלים החזקים ביותר בארגז הכלים של המאלף. כשהבראק ד'אוברן מבין שהאילוף הוא חוויה משותפת, שהוא לא עושה דברים בשביל לקבל פרס אלא בשביל לשתף פעולה, הוא פורח. שיטות אילוף המבוססות על חיזוק שלילי או ענישה פיזית הורסות את הקשר איתו. בטיפול ראיתי כמה כלבים מגזעים רגישים שהגיעו אחרי שגוי אילוף בשיטות לא מתאימות, וכמעט תמיד האתגר היה לשקם את הביטחון העצמי שלהם.

הבראק ד'אוברן הוא כלב שקט בבית. זאת אחת התכונות שמפתיעות אנשים. מי שפוגש אותו לראשונה מצפה לכלב ציד היפר-אקטיבי, אבל הבראק ד'אוברן הוא למעשה כלב מרכזי מאוד. הוא שוכב בפינה, מתבונן, רגוע. כמובן, אחרי שהוא קיבל מספיק פעילות בשטח. כשהוא מקבל את הגירויים הנכונים, הוא אחד מכלבי המשפחה הנעימים ביותר שאפשר לבקש. הוא טוב עם ילדים, כל עוד הילדים יודעים לכבד אותו. הוא מסתדר עם כלבים אחרים, בעיקר אם גדל איתם. הוא לא אגרסיבי ולא דומיננטי מדי. מה שכן, יש לו נטייה להיצמד לבעלים. הוא לא כלב שיסתדר עם בעלים שנמצא מחוץ לבית שתים עשרה שעות ביום. הוא צריך נוכחות, קרבה, וגורם אנושי שזמין עבורו.

מבחינת המראה החיצוני, הבראק ד'אוברן הוא כלב חזק ומוצק, עם מבנה גוף מאוזן שמשדר כוח ועוצמה בלי גסות. גובהו נע בין 55 ל-65 ס"מ אצל זכרים, ובין 51 ל-61 ס"מ אצל נקבות. הראש גדול, האוזניים ארוכות ושמוטות, והשפתיים מעט תלויות, כמו שאפשר לצפות מכלב ציד עומד קלאסי. הזנב traditionally קוצץ לחצי אורכו, אם כי במדינות שאוסרות קיצוץ זנבות, הזנב נשאר באורכו הטבעי. הפרווה הקצרה והמבריקה היא סימן ההיכר הבולט ביותר: רקע לבן עם נמשים שחורים צפופים וכתמים שחורים גדולים. הראש והאוזניים תמיד שחורים לגמרי. ההבהרה הכחולה הזאת, שנוצרת מהתערבות השחור והלבן, נתנה לגזע את הכינוי "בלו ד'אוברן". אין גזע אחר שנראה בדיוק ככה, וכשפוגשים בראק ד'אוברן בפעם הראשונה, המראה שלו נחרט בזיכרון.

הבריאות של הבראק ד'אוברן בדרך כלל טובה, וזה אחד היתרונות של גזע שלא הפך לפופולרי ומסחרי. אין בו את הבעיות האופייניות לגזעים שגדלו במסיביות, עם דגש על מראה חיצוני על חשבון בריאות. עם זאת, כמו בגזעים גדולים, יש לשים לב לבעיות מפרקים, בעיקר דיספלזיה של מפרק הירך. כדאי גם לבדוק את האוזניים הארוכות והשמוטות, שאופייניות לכלבי ציד עומדים, כי הן עלולות לצבור לחות ולהוביל לדלקות. הפרווה שלו קצרה ויקרה מאוד לטיפול. בקיצור, כלב ציד קלאסי עם פרווה שמטפלים בה בברשה פעם בשבוע, והיא לא דורשת גזיזה או תספורת.

החיים עם בראק ד'אוברן בישראל דורשים התייחסות מיוחדת. האקלים הישראלי החם יכול להיות מאתגר לכלב שרגיל להרים הקרירים של אוברן. חשוב להימנע מפעילות בשעות החום הכבדות, ולדאוג תמיד למים וצל. החדשות הטובות הן שהפרווה הקצרה לא מתחממת יתר על המידה כל עוד לא מתאמצים בשמש. לי אישית אין המון ניסיון עם בראק ד'אוברן בישראל כי הגזע כל כך נדיר כאן, אבל ממה שאני יודע על כלבי ציד עומדים בעלי פרווה קצרה, ההתאמה אפשרית לגמרי, בתנאי שמתפעלים נכון את זמני הפעילות.

לסיכום, הבראק ד'אוברן הוא לא כלב לכל אחד. הוא מיועד לאדם שרוצה כלב ציד עם היסטוריה, עם אופי, ועם רמת רגישות גבוהה. הוא מתאים לאדם שנמצא בבית הרבה, שאוהב טבע, שרוצה כלב שיהיה שותף אמיתי לחיים, לא רק כלב שנמצא בחצר. לא כדאי לאמץ בראק ד'אוברן מתוך מחשבה להשאיר אותו כל היום לבד, או לצפות ממנו להיות כלב שמירה. הוא לא כזה. הוא כלב עבודה רגיש, שקט, מחובר, ואינטליגנטי. בעיניי, הוא אחד הגזעים שמייצגים את מה שכלב אמור להיות: שותף נאמן, עובד מסור, וחבר משפחה עדין. מי שמחפש כלב עם שורשים, מראה ייחודי, ואופי שלא נמצא בכל פינה, הבראק ד'אוברן הוא תשובה מצוינת.

האילוף של בראק ד'אוברן דורש סבלנות ועקביות. אחד הדברים שלמדתי בעבודה עם גזעים רגישים הוא שהכלב הזה לומד הכי טוב דרך חוויות חיוביות וחזרות עקביות. הוא לא כלב שצריך עשר חזרות על אותו תרגיל, אבל הוא כן צריך שהתרגיל יהיה ברור וחד משמעי. כשהוא מבין מה רוצים ממנו, הוא יבצע בדיוק. הבעיה מתחילה כשהמאלף לא עקבי, ומשנה את הדרישות בין אימון לאימון. הבראק ד'אוברן מתבלבל ומתסכל. לעומת גזעי ציד אחרים כמו הפוינטר האנגלי שיכול לעבוד גם בתנאי אילוף לא אופטימליים, הבראק ד'אוברן רגיש יותר לשינויים במצב הרוח של הבעלים.

אחד האתגרים המעניינים שאני מזהה בבראק ד'אוברן הוא האיזון בין העצמאות בשטח לבין התלות בבעלים. בשטח הציד, הכלב הזה עובד עצמאית, מקבל החלטות, סורק את השטח בקצב שלו. אבל בבית, הוא רוצה להיות קרוב, להיות חלק מכל מה שקורה. המעבר בין שני המצבים דורש הבנה מצד הבעלים. אי אפשר לצפות ממנו להיות עצמאי לגמרי בשטח ואז להפוך לכלב ספה שנמצא במקומו. הוא צריך את החיבור, גם אם הוא עובד עצמאית. זה דומה במשהו לוויימראנר, שגם הוא כלב ציד שיכול לעבוד קשה אבל מתחבר חזק לבית ולמשפחה.

בשנים האחרונות, הבראק ד'אוברן זכה להכרה מצד מועדונים נוספים מעבר ל-FCI. מועדון הכלבנות הבריטי The Kennel Club הכיר בגזע באפריל 2016, מה שפתח את הדלת לגידול מסודר יותר בבריטניה. ההכרה הזאת חשובה כי היא מאפשרת לשמור על הגזע בצורה מבוקרת, תוך שמירה על הסטנדרטים הגבוהים של בריאות ואופי. עם זאת, הכמות עדיין נמוכה מאוד, ומגדלים רציניים עושים עבודה חשובה כדי לשמור על הגזע מפני ניצול מסחרי או גידול לא אחראי.

למי ששוקל להכניס בראק ד'אוברן הביתה, חשוב להכיר את הצרכים שלו. הוא צריך חצר מגודרת, לא בהכרח גדולה, אבל בטוחה. הוא יכול לקפוץ, והוא יכול לברוח אם לא דואגים לגדר טובה. הוא צריך מיטה נוחה בתוך הבית, כי הוא לא כלב שחי בחוץ. והכי חשוב, הוא צריך בן אדם שמבין כלבי ציד, או לפחות מוכן ללמוד ולהתאים את עצמו. זה לא גזע לבעלים ראשונים, אלא אם כן יש ליווי של מאלף מנוסה.

הגיע הזמן להתייחס גם למיתוס אחד שחוזר על עצמו. יש אנשים שחושבים שהבראק ד'אוברן הוא אגרסיבי בגלל המראה החזק שלו והלסתות הגדולות. זה ממש לא נכון. הוא אחד מכלבי הציד העומדים הסובלניים והעדינים ביותר. הוא לא נוטה לתוקפנות, לא כלפי אדם ולא כלפי כלבים אחרים. אם יש תוקפנות, כנראה שמדובר בחינוך לקוי או בטראומה, לא בגזע.

בסופו של דבר, הבראק ד'אוברן הוא תזכורת חיה לעולם שבו כלבים גודלו כדי לעבוד יחד עם האדם, לא כדי להרשים שופטים בזירה. הוא כלב עם מטרה, עם תכלית, ועם היסטוריה ארוכה של שותפות. מי שבוחר לחיות עם בראק ד'אוברן בוחר לקחת על עצמו אחריות, אבל גם זוכה בפרס הגדול ביותר: כלב שלא רק גר איתו בבית, אלא באמת חי איתו.

נכתב על ידי אייל קליין, אילוף כלבים